היי, חזרת? אז אספר לך מה קרה היום, כאילו אנחנו יושב
בצד של הרחוב הראשי בשכונת נווה צדק, בטל אביב, היה רועש בטירוף בדיוק מה שקורה באביב כשאחרי כמה שבועות של קור קפוי, השמש מתחילה לשקול באוויר והשלג שכבר נסגר ברחובות מתמוסס. המים שזרים מהחורף נשטפים בחורף, מבריקים כמו חוטי כסף, זורמים למזרקה הקטנה בכיכר רבין, וממשיכים דרך השדרה עד לכנסייה הקטנה שנמצאת בקצה הרחוב. היום גם שם היה עומס, אנשים יוצאים מהאוטובוס הקטן, נשים בתשורות לבנות, כחולות וירוקות, עם מפות על הכתפיים, גברים במכנסיים מחוייבים, עניבות ונעליים משוחקות.
מאותו קו חניתי, יצאה רונית ברק רופאת הילדים, עם משקפיים קלים וחיוך רחב, נראתה רגועה, אבל ידעה להסתכל על כל פרט.
אורית! למה את כאן לבד? חיכיתי לך, היה לי זמן לתת לך יד! קראה שלמה, בעלה, רץ לכיוון האוטובוס.
אל תצעק, שלמה. פטר נרדם. טוב שלא נריע לו יותר. אני מפחדת… לחשה אורית, מבולבלת. היא אף פעם לא הייתה מייללת תינוק, והיום הזה היה הראשון שלה כאמא. היא קיבלה את פטר בידי שלמה, והלב שלה דופק בחוזק. אתמול בזמן שהקפיצה שלו בטבילה, הוא הרעיף בחזקת קולות, שלמה קרא רופא. הגיע רונית ברק, נראתה רגועה ובסגנון של סופרת, ניגשה אל החדר שבו שלמה חיבק את פטר והחלה לשאול.
הניחו את הילד, אמרה רונית.
מה? לא שמעתי… קיבלה אורית, מבולבלת יותר.
תניחי אותו, את תניעי אותו כמו קשת? אין לך מושג כמה עצמות יש לשיבולת? חייך רונית באוזן של אורית.
אלוהים! עוררה אורית את גבה, מביטה בצעד של שלמה במבוכה.
שלמה חייך, כאילו מבין שהחיים כאן באים עם טוויסטים. הוא נזכר בציטוט של סבתו: “הציפורים של אורית, שלמה, של רשת”.
רונית המשיכה לבחון את פטר, מציינת שהראש שלו נפוח, ידיים קפוצות, רגליים קפוצות. אחרי בדיקה קצרה, היא אמרה:
קיבלת חוסר גזים. אתן לך טיפות, ואל תזיזי אותו יותר. הוא חזק, זה טוב. תביאי לו מצוץ אם אפשר, הוא מתקומם.
אנחנו נגד מצוץ! התנגד שלמה חזק, כאילו מגן על הילד.
נגד? שאלה רונית בטון שגרתי. תני לי את הפטר לאביו, ונתקדם למטבח.
אורית קיבלה את ההחלטה ונתנה את פטר לידי שלמה. אחרי כמה רגעים של חיבוק, רונית חזרה לשולחן המטבח, שם היה קר ולא חם, ריח קפה מתפשט בחלל.
יש לנו קנקן קפה, סוכר, נבשל ונפזר? אמרה רונית, מתבוננת סביב.
אורית הניחה שתי כוסות על השולחן, אבל רונית חיכתה עוד. היא שאלה:
איך זה שהרופאים במרפאה של הילדים שונים ככה? שאלה אורית במתח.
זה בגלל ההכשרה, ענתה רונית בחיוך. את נראית עייפה, איך את מרגישה?
עייפה… אני רוצה לישון. פטר אוכל הרבה, אבל הוא לא אוהב חיתולים רטובים, ואין לי כוח… בכי אורית, מסבירת שהשנה היא עומדת על מבחן קורס, שלושה מבחנים, היא מרגישה שהיא עומדת להתפוצץ.
רונית חיפשה בטאבלט, שאלה אם יש קרובי משפחה שיעזרו. אורית אמרה שהחמות רחוקות ולא יוכלו להגיע, שההורים שלה התנגדו לנישואיהם, אבל עכשיו הם מבינים שהיא רוצה את העזרה.
אורית השתתה את הקפה, ניסתה להירגע, ואז ישבה על הספה במטבח, נחתה בחולצה, נענעה על הספה, ונרדמה, כאילו היה אתמול.
היום הבא, אורית היה לבושה בשמלה קרמית ונעלי עקב נמוכים, נעמדה מול הכנסייה הקטנה לפני הברכה של פטר. היא הייתה מתוחה מאוד הצעתו של פטר.
אורית, בוא נלך! קרא שלמה בחום, חובק את פטר במילה מתוקה.
בקרוב יכנסו לבית הכנסייה, יתקיימו טקסי הטבילה, פטר יבכה קצת, יזמין את עיניו הכחולות לבהיר, ויצפה בצלמי הקירות של הקדושים. האורחת, החברה של אורית, תקפוץ ותאמר:
פטר הוא חורש קטן! לוחשת לאורית.
רונית ברק נכנסה דרך שערי הברזל של הכנסייה, קיבלה את ברכתה על הצלב. באותו רגע, גבר לבוש קפוצ’ון עם כובע קשקשי חייך וחשש, אבל רונית חייכה לו והציחה: “תגיד לי, אתה שווה?”
הוא זרק את הכובע, חשף ראש חלק, רישר את שעריו. רונית חייכה בחוסר עניין, כאילו אין עוד מסורת. היא קיבלה את האורח, קיבלה את המנהיג, והחלה לשוחח.
קפצתי למרכז, חשבתי על האמת של חיי היום-יום: כמה אמאיים שונים, כמה חזקות, כמה פגיעות. ובזמן שאנחנו מדברים, השמש משקפת על המים, והעיר נראית רעננה, מוכנה לפסח.
בינתיים, שלמה ובניו של מיכאל סאשה השתתפו בחיים, סיפור של חולה במרפאה, טלפון ממחסן, חירום. מיכאל נלחם עם רופא, היה משוגע, אבל בסוף כולם קיבלו את הסיום. הילדים גדלים, חיי המשפחה ממשיכים, ובנות וילדים רוכבים על סוסים ושותים קפה בתרבות ישראלית.
וכשאנחנו עומדים מול חיי היום-יום, עם כל האתגרים, המוח שלנו חולם על עתיד טוב יותר, על ילדים שיאמנו באהבה, על פטר שיוכל לגדול ברוגע. אז, אהובה, זכרי שאת לא לבד כל האימהות באותו ספינה, ואנחנו נטייל יחד בחיים. נתראה בקרוב, שמרי על עצמך ואל תשכחי לחייך.
