היום, אחרי שהלכתי לבקר את דוד במרפאה בפתח תקווה, מצאתי את עצמי עומדת בקו ליד עגלת המבורגרים קטנה בלב העיר. היה קר וחשך, והרוח שררה כמו ברוח הצפון. כשקיבלתי ריח של בשר מתבצע על הגריל ולחמייה חמה, הלב שלי נגע בזיכרון הילדות איך שלסבתא תמר היה תמיד לחם חם וזעתר על השולחן.
החזקתי בידי חבילה ישנה של קניות, שהייתה לי מלווה את כל היום במרפאה, ושאלתי את עצמי: האם אעז לקבל את אותה חבילה של שמונה שקלים שהצלחתי לחסוך? 5 שקלים זה כל מה שיש לי במזומן, אבל גם כמה גסות של בושה שבלב. תמיד אחרי שנותיי אני מרגישה שנאלצת לבקש דבר מה לעצמך, אחרי שכול החיים הקדשתי לאחרים.
קול הלב שלי רועד, כאילו מנסה להתפצל, והיה לי קושי לנסח את המילים. החולצה הישנה שלי הייתה תלויה על הכתפיים, והמעיל המהולל שכעת מתלה על גופי כמו משקולת. כבר עברו שנים שמא אחרי גיל שבו מתחשק לנו רצונות מפתיעים, אבל ריח הבשר והלחמנייה הקלה העלו זיכרונות ישנים משכחתי.
היום שלם ביליתי במרפאה, ישבתי על כיסא פלסטיק ליד מיטת דוד, שמעת קולות המכשור, והסתכלתי על המשקאות המוזגים. לא זוכרת מתי אכלתי ארוחה שלמה בכנות. בין מבחנים, דאגות וחיפושים אחרי פתרונות, הרעב היה מרחף ברקע עד שהשמש שקעה והקפיצה עלי הרוח.
כאשר יצאתי מחוץ לחצר המרפאה, הקור נגע בעצמותיי. האור החם של עגלת המבורגרים קרא לי ברגישות של ילדה. ניגשתי צעד אחר צעד, כאילו נמשכת בריח של עבר.
בשר נצנץ על הפלאט, רוטב זורם על עלי חסה, והלחמייה הייתה זהובה ורכה. היה לי תחושה שהכל מתרחש מתוך סרט ישן.
חפרתי בכיס החולצה העבה והוצאתי קובץ של חמש שקלים משורטט, כמעט כמו פתק תפילה. חיבקתי את הפתק באצבעותיי הרזות, שנוצרו משנים של עבודה בעמק ובקיבוץ.
“זה כל מה שיש לי, יקרתי אם אפשר להכין לי סנדוויץ’ קטן כמה יעלה כדי שאביא גם לדוד מנה חמה, למתוק את מרירותו”
הנער שעומד מאחורי העגלה יואב לוי, בחר במבטו השקט, והקול של העיר נרגע לרגע. ראה את ידיי הרועדות ואת הקופה הקטנה, והבין יותר מאלף מילים.
ברגע הבא, מחשבותיו נודו אל סבתו, שהייתה תמיד שם עם קערת קוטג’ חמה ופרוסת לחם עם גבינה. הוא חשב על הזמנים שבה היא חיכתה לו בפתח הבית עם מרק חם ואמרה: “אתה צעיר, צריך כוח.”
הוא נשף עמוק, החזיר לי את הקופה למקום, ולחץ על אצבעותיי בעדינות.
“סבתא, שמור את הכסף לעצמך. המבורגר זה על חשבון הבית. אפילו שניים, אחד בשבילך ואחד לדוד.”
הסתכלתי בעיניים מוכרות, כאילו מנסה לעצור את הדמעות.
“לא יכולה, יקר אינני רוצה לחסר, אפילו קמצוץ של כסף בבשר הזה”
הוא חייך בחמימות.
“מה שלומך כאן? מה לימדה אותי סבתי: אם אלוהים נתן לך שני ידיים, אחת לעבודה והשנייה לעזרה. תן לי היום להיות נכדך מהעיר.”
הוא התחיל להכין את המבורגר בריכוז מלא, בחר לחמייה איכותית, נתח בשר יפהפה, הוסיף ירקות טריים ורטב את הכל ברוטב, כאילו מכין ארוחה למשפחה.
הוא עשה עוד אחד זהה ונתן לי אותו בזהירות, כמו שני אוצרות.
צפיתי בידיו שעשו את העבודה, ולא יכלתי להאמין.
“אלוהים יברך אותך, בחור קטן היום גרמת לי לשכוח מהקר והמרפאה ומהקושי. אינני יודעת אם המבורגרים אלה הם הטובים יותר, או הנפש שלך”
הוא צחק קל, אך בעיניו נראתה רגש עמוק.
“אם סבתי תראה אותי עכשיו, בטוח הייתה אומרת: ‘כל הכבוד, לא שכחת את מה שלימדתי אותך!'”
נטלתי את המנות אל חיקיי, כאילו היו מתנות קדושות. לא היה זה רק על אוכל. זה היה על כך שבעיר מהירה, מישהו עצר אותי ברגע המהיר וראה אותי. אישה פשוטה, עייפה, אך עדיין עם כבוד פנימי.
בערב ההוא, לא רק הבטן שלנו התמלאה. גם פצע ישן נרפא הפצע של תחושה של היות בלתי נראית בין האנשים. האוכל האמיתי היה, באמת, החום האנושי.
אם גם אתה מרגיש שהעולם צריך עוד נדיבות כמו של הצעיר הזה, כתוב בתגובות “עדיין יש אנשים טובים” ושתף את הסיפור. אולי היום יזכיר למישהו להיות אדם בשביל סבתא שנושאת על כתפיה עוד דאגות מאשר שנים.
