יום שלישי, 13 ביוני, 5785 יומן
היום קיבלתי מפתיעה מאת סבתא רחל, שהייתה לי מורת הקסם האפלה מאז שהייתי ילד של בית הספר לתיאוריות קבלייות. היא לחנה לפני מותה את האמצעים שלה למורידת ארה, וחשפה לי את האזהרה שהייתה לה: “תשיאי כוח רב, אך לכל דבר מחיר. אפילו למכשפות אין מזל באהבה”. מילים אלו חקקו את חיי, ובאמת מצאתי עצמי נסערת בכל מערכות היחסים עם גברים אם רק מישהו הצליח להתקרב אליי, הוא נזרק מהר מחללי הכוכבים שלי למרחב הריק.
הקשר הראשון היה עם רועי, גבר ששתה עד השחר, נוהג לשבח עצמו, והפך אותי לרצון לשנותו לחיה. השני היה איתי, יעקב, שהיה על אף עצמו חמור קבוע. השלישי היה עוּליה, שתמיד גרמה לי לחשוב על שינוי צורותיו למשהו לא רגיל. ובסוף, באותו גורל, הייתי נאלצת להסתכל על עצמי ולומר: “אף אהבה לא תבוא, אם כך עלי להחליף גבר בקוף שחור”. כך פגשתי את הפוך, קוף שחור מלא זוי, וקראתי לו “פוך”.
הזמנה מפתיעה הגיעה אלי ממכתב שחורה על נייר מקומט. היה זה מהחברות הישנה שלי מהאקדמיה האפלה אלינור. המכתב היה כתוב בכתב קוודקוד אדום-דם:
“שלום מוריה! אנחנו, עם כל הבנות, החלטנו לערוך ארוחת ערב משפחתית ביום שישי ה-13 של השבוע. למרות השבתות והשאבות, אנחנו עוד חרות ושומרות על יחסים טובים, כולל זוגות. אנחנו מזמינות את כל המשפחות יחד ליאל, אני כבר חמש שנים עם ליאל…”
חשבתי: “מי זה ליאל?” מידע מצומצם על חיי האישי של אלינור לא היה לי. נודע לי רק כי דינה באה עם פריד, ברק מביא את ארן, ומריאלה מביאה את מאור או אולי מקס (היא מתבלבלת בשמות). והאם אני? אם אני עדיין רווקה, זה לא משנה החברות יברכו אותי.
פחדתי. איך הצליחו כל החברות לגלות זוגות בלי ליפול למארה של הקסם? האם כל אחד מהן נושא ביבוא אהבה? שאלתי את עצמי ולבסוף קיבלתי החלטה: אסור לי לנסות כישוף משיכה. בכיוון הזה, בחיי האקדמיה נלקחו על ידי הסטודנטים חוקים ברורים: אין משיכות, ולא תירוץ, אפילו אם “הפנים שלי יהיו מלאות פצעי פצע”.
שלושה ימים לפני האירוע ההתארגנות הייתה מציקה גברים רצים אליי כדי להצטרף לחגיגות, אך עם כל מבט, רק חוסר האמון במזלי האהוב מגדיל את הלחץ. החלטתי שעליי להצטרף, אם רק עם מישהו, אפילו אם זה יהיה קוף שחור שהפכת לאדם.
ביום המועד, לפני שהייתי צריכה לצאת, הסתכלתי על פוך מנקה את עצמו. פתאום אמרתי לעצמי: “לא!” ואז גם “כן!” ובאמצע לולאה של כוחות, השתמשתי בקללה ישנה והפכתי אותו לאדם.
הוא יצא גבוה, שרירי, ועם עור כהה. שאלתי: “אתה אפריקאי?” הוא ענה בחיוך: “אין לי בעיה עם זה, רק אין לי בעיה עם הקול שלך”. הקול שלו פאלצ’ט גבוה שלא תיאם עם המראה הזכרי שהייתי מצפה לו. הוא נזכר ביום שבו הוא נחשף לתרופה של וטרינר, ועכשיו הוא מקבל אלרגיה לכל ואלרי.
הצעתו הייתה ברורה: “אם תצטרכי, תוכל לקרוא לי אלכס ולשחק תפקיד של חביב מלה”. כך, בפשטות, הוא היה אמור להישאר בשקט, עם חום שקר על הקול, ולשכנע כולם שאני מצאתי בן זוג אמיתי.
פתאום הוא נרדם על הספה, תפס רגליו בחזית, וגרש לי כינוי “אלכס”. הוא ניסה להסתתר בחדר הרביעי ובסוף נזכר שאף פעם לא נוהג להתחבא. בינתיים, אלינור נפתחה עם בקבוק של ואלרי, ואלכס שתה אותו ובכך הפך לשגעון של קוף ששתה ואלרי.
האירוע עצמו היה בבית של אלינור בתל אביב. כשנכנסנו, ברק, ארן ומקס (או מאור, לפי בחירת מריאלה) התלבצעו יחד. החברות סיפרו על אהבותן וחלומותיהן, בעוד שאני ניסיתי להחזיק את קפיצותיי ולהסתיר את הלב הפקוד. לאחר כמה שעות, אלכס קם מהשולחן, נלחץ על ידי קפיצה על כף רגלי, ונתפס בקופסה של תנור מיקרוגל, במקום שנראה כמעט כאילו היה מוכן להישבר יחד עם הגוף האנושי שלו. דינה צחקה: “זה קטע! הוא בדיוק כמו החתול שלי!”
במהלך המהלכים, אלכס ניסה להימלט, נפל על ארון, נחת על ראשו, וחזר למצבו המקורי של קוף שחור עם פרווה רכה. אלינור, שהבינה שהקוף שלנו סובל מאלרגיה לוולרי, הוציאה בקבוק קטן, השפיקה משקה, והקוף שתה אותו ואז קרא בקול רם: “אי אפשר לתת לי וולרי!”.
בין הצחוקים, אלכס קפץ, לקח בקבוק בירה מהשולחן, ובעט באורז של הטבילה. אחרי שניסיתי לשמור עליו, הוא ניסה לברוח לחדר השינה, שם נפל על הווילון, פרק את הווילון והחליק על הרצפה, לבסוף נחת על ארון המטבח ופתח קופסה של קופסאות מיקרוגל. דינה קראה: “הוא כמו החתול שלי!”
לבסוף, כאשר הכוחות הקוסמים הסתיימו, פתחתי את הקופסה והקוף חזר לחיות החיות שלו, ולאחר כמה רגעים, ליאל (החבר של אלינור) הצטנן והפך לכלב קטן חום, צועק “כלב!”.
כל האירוע הסתיים במוזיקה, בקפה, ובשתייה של משקה חזק שיזכרנו את הילה של האחדות. אחרי כל הרעש, נשארו רק כמה קולות של צחוק ושתיקה של אלינור, ששאלתי אותה: “האם זה באמת אלרגיה?” היא חייכה והחלה לשאול את הקוף: “אתה באמת קוף?”.
הלקח שלי מהיום הזה הוא פשוט וברור: כשמתחילים לשחק עם כוחות שאין להם גבול, עלינו לזכור שהמזל שלנו באהבה הוא כמו פינה במרקחת של עיר לעתים הוא שוכב שם, ולעתים אנחנו צריכים להסתכל סביבנו ולמצוא שמחה במקומות הפשוטים, גם אם הם רק חיבוק של קוף שחור.
