הפעם הראשונה בחיי שהייתי בנוכחות חתונה שבה הכלה ברחה, נחשפתי למהלך שאף על פי שנראה כמו עלילה קולנועית, קורה במציאות אם רק נותר ערניים.
היה זה אירוע שלא היה לי, כי לא הוזמנתי לשם. בתחילה הייתה אמורה להגיע החברה שלי נועה עם בן זוגה, איתן, שהיה קרוב משפחה של החתן. יום לפני החתונה נועה נכנסה לאשפוז, ולכן איתן נאלץ להגיע לבד, דבר שהכעיס אותה מכיוון שסביב היה המון בנות רווקות.
“הטוסט, תפריט אחר, מישהו יפגע בו ויביא אותו למצב מביך! ואז הוא יברח ממני! או שיבוא ויגיד שהוא בהריון! מאת איתן! הוא יספר שאין לנו ילדים, והנערה השנינה תתפוס אותו במקלחת או איפשהו אחר!” המשישה נועה.
איתן נשבע שהכל יעבור בנימוס ובאדיבות.
“לא מאמין לכם! אני לא מאמין לכל האישיות! אי אפשר להשאיר את הגברים לבד! יש מחסור בגברים! אם אחד מהם לא יעזוב זה הסוף!” חיתכה נועה.
איתן התרשם, הוא באמת רצה להגיע לחתונה. ואז ניגש אליי בתשובה חסרת קול.
“אל תבקש, אפילו לא תחשוב על כך”, התחלתי להתכחש, למרות שבפנים כבר ידעתי שאקבל את ההזמנה.
איתן סיפר לי שהחתן, אלי כהן, בן 45, גרוש לשעבר, בעל שני חנויות, תחנת דלק ועוד כמה עסקים קטנים, ללא ילדים. יש לו בן מאשתו הראשונה, יובל, שגודלו בעייתי, מתלהב מרכישות, והקשר איתו כמעט נפל, אך אלי עדיין תומך בו כלכלית. החתונה נועדה לבת זוגו של אלי, נעמה לוי, הרבה יותר צעירה ממנו.
יום החתונה הגיע. איתן ואני הגיענו ישירות למזכירות העירונית בתל אביב, לא השתתפנו באף ריקוד או תהליך מקדים. החתן היה גבר מטופח, בעל מבנה ספורטיבי, חנית חודמת בחיקול, אף נשר, עיניים כחולות עמוקות. אפשר היה לתארו כ”אמין”. הכלה, נעמה, בלונדינית מטבעה, אך שערה היה צבוע לשחור, מראה מרהיב אך לא שמח במיוחד. נראתה כבת 25, אך גיל זה לא היה מדויק.
הטקס התקיים כרגיל, עד שהריחשנו בן זוג שלחתן, בחור צעיר בעל פנים מתוקות, מתבונן סביב בחיוך מנותח. האורחים התרכזו, והכלה חיפשה מבט בוהה במישהו זר. פתאום היא החלה להסתובב, והביט שלה השתנה.
הנער ברך על דלתות החדר, והכלה פנתה אליו במהירות. הוא חשף את עצמו במילים: “בכל חיינו יש ימים שמשאירים חותם עמוק. היום הוא אחד מהם…” והקהל הומה.
אישה עם כובע קראה בקול: “נעמה, עמדי, לאן את הולכת?” כשחלה ההתרגשות, החתן נרגע בחיוך שלו, כאילו הוא מצופה למצב זה.
הטקס נקטע, האורחים ניבו חוסר הבנה, והאם של הכלה, רונית, בכתה בחדר הצף. אלי קרב אליה ואמר, בקול רועד: “ברכתי ברכב, מהבזיון. הוא לא משיב לשיחות.” אף אחד לא הבין מה קורה, וההורים של נעמה ניסו להתנצל מול אלי. כ-חמישים אורחים היו נוכחים, חלקם הגיעו מרחוק, והאווירה נראת כאילו כולם עומדים לעזוב.
“לאן עכשיו, תמר?” שאל גבר זקן בחולצה מפוספסת. אשתו, בלונדינית גבוהה, נאנחה.
החתן, אלי, הביט באורחים המפוחדים ואמר: “חברים, בואו לבית הקפה! כבר הזמנתם, שילמנו! נלך!” האורחים הלכו יחד, ללא מרדף. אלי ניגן בחיוך, אף על פי שבפנים היה עצוב, והחיגורים הונחו בכיסו.
במהלך העברה גילו שהכלה, נעמה, ברחה עם… בנו של אלי, יובל. הם היו במערכת יחסים, הוא בחר לסיים אחרי שבועיים ונעלם. לאחר מכן נעמה פגשה את אלי, הוא נמשך אליה וקיבל הצעת נישואין למרות פער הגיל.
האם של נעמה, רונית, ניגשה בדמעות, וסיפרה איך שמחה בחתונה של גבר מושקע ובעל מהימנות. היא לא ידעה שהחתן הוא אביו של האוהב האחרון של בתה. האם אלי ידע? אולי לא. ההזמנה נשלחה לו ברגע האחרון, והוא הגיע.
איתן, החבר של נועה, לא אהב את המצב. הוא ניסה לשאול את נועה בטלפון, אבל היא לא יכלה להגיע. האורחים המשיכו לאכול, לשתות, ותיארו את אלי כ”אדם קדוש”. הוא נשאר רגוע, אולי רק מציג פנים.
אחרי שעתיים כל השוכחת את המבוכה, רק האישה המבוגרת, קפדנית, המשיכה לרעוד ולומר שמישהו צריך להוציא נעמה לעונש. המגיש נושא הוציא לפניו, ונהג לתקן את כל ההליכים.
פתאום נעמה חזרה, האם רונית תקפה אותה, והאב רץ לתפוס אותה. החתן רץ אליה, והכל נגמר ברגע של סליחה. היא נפלה ברך לפני אלי, והחלה לבקש סליחה על כך שהשאירה אותו במזכירות.
החתן לא כעס, סלל לה והם ישבו יחד בראש השולחן. האורחים, שהמתינו למפגש, קראו “אה”.
החתונה המשיכה בפועל. לא שאלתי את אלי מדוע הוא סלח, אבל רציתי להבין. “לכל אדם צריך לתת הזדמנות”, הוא אמר לי. “טעויות קורות, אך צריך לסלוח אם צריך”.
החתן ונעמה נישאו רשמית כחודשיים לאחר מכן, והגישו בקשה במזכירות העירונית. המפריע של החתונה נעלם, ולפי שמועות אלי עדיין מסייע לו כספית. לאחרונה נולדו להם תאומים.
איתן, בעל נועה, סיכם את האירוע במילים: “לפחות משהו נזכר”. הוא צודק. אבל אין לי כוונה לאחל לאף אחד חג כזה.
