היום, 3 בנובמבר, בתשעה בערב, יושב לי על המזרן במרפסת של הדירה בתל אביב, והזיכרונות מתעוררים בחזרה, כמו גלי הים שפוגעים בחוף אחרי סערה. לפני שבוע שלם מאחורי הראש שלי, דני, בעלה שלי, שוכב במצב של קומה קלה במרכז הרפואי רמב”ם. אני ישבתי לצידו, דמעותיי נצנצו כמו טיפות גשם על החלון. פתאום, בקול קטן ובלחישה, נכנסה אלי ילדה בת שש, היא: אילה, עם שני קווים של קווצות כחולות במירזת שערה. היא הסתכלה אליי ולחש: חבל עלייך, סבתא כשאתה הולך, הוא מתחיל לחגוג. המילים שלה, אם כי פשוטות, עברו לי דרך של חום וקרירות, כמו ניחוח של אנטיספטיקה במרפאה.
השתיקה בדירה הייתה כבדה עד כדי כך שהייתי מרגישה שהיא יכולה להשתבע. בחוץ הכבישים של תל אביב כבר היו חשוכים, ואני, אילה, עדיין ישבתי לפני המחשב, מסיימת את העיצוב האחרון לפרויקט גרפי. השעון על השולחן צייך: חמש דקות לפני אחת עשרה. שוב הלילה נמשך, שוב הבלגן בעבודה, והסוף של היום נושא איתו תחושה של בדידות בתרבות העיר המהירה, בלי ניחוח של בית חם.
דני, כמו תמיד, הלך “אל החברים” שלושה פעמים השבוע, הפעם הרביעית, והפעם החמישית בתור של השבוע המייגע הזה. הוא נעלם במרפאת הקפה של השכנים, במרכז קניות, באיזור קריית טבעון, כאילו מנסה לברוח ממני כמו מאתגר ממחלה. אני, בתור מעצבת פרילנסרית, מקבלת פניות בכל יום, לקוחות מתורים, והכסף נכנס לחשבון ב בלי בעייה. הוא, לעומת זאת, אחרי שסגר עסק קטן של חנות אלקטרוניקה לפני כשנה, משקיע את זמנו במרפסת, במשחקי וידאו, ובגלישה אינסופית באינטרנט.
דני, אל תדחוף אותי, הוא אומר בקול מתוח כשאני מציעה לו להחליט על הצעד הבא. אתה יודע שאני במצב של דיכאון עמוק. אני צריך אותך, לא את הביקורת המתמדת.
אני נאנחת, מרגישה את האש שמוכנס לתוך הלב, מתבוננת במבט של אשמה. האם אני באמת כזאת? האם אני מגעשת את האור בחיי, מרקדת סביב כאילו כל דבר הוא בעיה? אולי הוא צודק, אולי הוא בורח מן הצרה כמו חולה מפני מגפה.
בבוקר, הודעה בטלפון של דני מתפרסת על השולחן: “קארין, מתגעגעת עד למוות. מתי ניפגש?” הלב שלי נופל לתוך תהום קפואה, והדבר מצמרר את נשימתי. פתאום אני קוראת לתוך השיחה מיליוני הודעות, תכנים של אהבה, של תחושה שאינו יכל לחיות בטבע של צחוק. בתמונות, הוא מצולם עם בחורה ג’ינג’ית, מחבקים בקפה קטן, מתרשעים בגשם, מחייכים בעיניים שכוללות אור של שמחה שנסגרה לפני שנים.
הקול שלו ברכב משמיע צחוק נערתי, צחוק שאינו שייך למצב הקומה שלו. אני מתקשרת אליו, אך קולו נשמע מנומס, מתוק, עם קולות של ילדות מאחורי הרמקול. הוא משיב, “היי, כאן, אני כאן”. בחשכה של השיחה, השקט הוא כבד כמו שמן.
במהלך הלילה, בזמן שהדבש של השמים נמס, אני מחליטה ללכת למרכז הרפואי. המשטרה מתעדת את קבלת המידע על מצבו של דני משבר לחץ, ירידת לחץ פתאומית, סיכון לשבץ קטן. הרופא אומר: “הוא במצב של שינה מדוללת, אך ייתכן שהוא שומע, חשוב לדבר איתו.”
הייתי שם, יושבת על כיסא קר ליד המיטה, משקפת על היד שלו הקוראת. “דני, סליחה, אני מצטערת, לא רציתי שהדבר יגיע כאן.” הדמעות זורמות מתחת לעיניים, שכבות של חרטה ותשוקה לשנות.
מחר, בעוד השמש שוקעת על חוף הצפון, מצאתי את עצמי מתבוננת בחלון של מרפאה, ושמעה קול של ילדה קטנה, אילה, עם עיניים כחולות עמוקות, מתקרבת אליי. היא שואלת: “סבתא, אתם באים לבקר את דני?” ואני משיבה בחיוך מתוח. היא מוסיפה: “קארין היא לא כאן, היא נראית שמחה, מביאה אוכל טעים, וכולם צוחקים. היא לא ישנה.”
הקול של הילדה מתפרק כמו פיזור של ענן, והשתיקה חוזרת להיות משקל כבד. אני מתארת על פני הדלת, מחזיקה בידיי שקיות של חפצים ישנים, ומחזיקה את הטלפון שמספק לי את המידע על מקרה השקר של דני.
בפעם הרביעית של שבוע, הגיע שיחת חירום מהמרכז הרפואי: “היי, כאן מרפאת רמב”ם. דני במצב קריטי, נדרש מכם לבוא מיד.” הלב שלי קופץ, כמו שפריז במרכז החדר. אני רוכבת במונית, מגיעה, ויושבת לצידו. הוא פקח, נושא מבט של קושי, והבין שאני כאן. הוא מתרפק אליי, מבטא חרטה בעיניים כה שחורות.
במקום זאת, בתחילת שבוע, קיבלתי הודעה מטלפון של מיכאל, אבא של אילה: “היי, יש לנו יום הולדת של אילה בפברואר, אפשר לבוא? היא רוצה לראות את ‘סבתא’ הטובה.” זה היה כמו קרן אור בקצה החשכה. חייכתי, קיבלתי invitation, והחלטתי להגיע.
ביום ההולדת של אילה, היא פקחה את הרכב עם מתנה ענקית בובה של אוניקס עם שער סגול, ועוגה עם נרות מנצנצים. הבית של מיכאל היה חם, מרופד בריחות של חביתה ונחלים משולמים, והאור של האור היה מלא באהבה. הילדה רוצתה עלי בכבוד, וידעה שאני אהובתי על כך שעזרתי לה לראות את האמת.
החיים השתנו. אחרי כמה שבועות, השופטת קיבלה את ההחלטה דני קיבל קנסות, כל האשמות נלקחו, ואני קיבלתי את השחרור של חיי. מיכאל, אילה ואני מתיישבים יחד, מתכננים את החיים החדשים שלנו, עם חיית מחמד רקס, רוע כלב גרמני שחור. אני ממשיכה לעבוד בעיצוב, אך לא עד כדי לשרוף את הנשמה, ותמיד משאירה לעצמי מקום להנות.
היום, כשאני יושבת מול חלון עם כוס קפה, אני מתבוננת במבט של אילה ששוכנת בקצה המיטה, חולמת על קשת בענן. חושבת על מה שהיה, על מה שעברתי, על האמת שהגיעה דרך פייה קטנה, על כך שהחיים שלעיתים נראים כמו תסריט של סדרה, אבל לבסוף הם שלנו, והכוח לבחור בחיים מלאים באהבה, בכנות ובשמחה.
