יובל, שבו עם נועם לפחות כמה שעות חייכה רות בחוסר סבלנות אל בעלה. אני חייבת לבקר רופאה.
לא אפשרי קם אלי פתאום מהספה. אני פוגש חברים. המועד שלי מתקרב.
יובל, אני רצינית. כאבי ראש לא פוחתים, והגב כואב. אחרי הלידה הכל השתנה, ואני מרגישה כמו משוררת שבורה.
רות, רוצה לשמוע את זה שוב? התנצל אלי בקול מריר. לא אוכל. תזיזי למועד אחר. כבר קבעתי.
אלי כבר חבש את המעיל ובדק את הכיסים.
לא אפשרי לשנות. ההזמנה ניתנת רק שלושה שבועות מראש.
אז תחכה שלושה שבועות נוספים חייך כאילו זה דבר זול. שום דבר קורה לך.
הדלת נפתחה בחוזק. מתינוקת קולה השקט של נועם נשמע מהחדר הוא התעורר שוב.
רות נשפה עמוק והוציאנה את הטלפון. לחצה על מספר המרפאה, תוך שהיא מקשיבה למנגינות קבועות שהחליפו את הטון הרגיל. לבסוף הגיעה לתור שלה.
שלום, אשמח לבטל את הפגישה היום
היא נופלה על הספה. הבריאות אחרי הלידה הפכה להימור על החיים. הגב נוקש כך שלא ניתן להתכופף, הראש מתפוצץ כאילו חותך במכת ברזל פנימית. הרופאים משחררים ידיים, דורשים בדיקותבדיקות שלוקחות זמן. ולמי שיישב עם הילד?
אלי לא שם לב. השנתיים האחרונות נראו כאילו החליפו אותו באדם אחר.
…במהלך ההיריון הוא נשא את רות במובן המילולי. נשא תיקים קשים, בישל, אפילו עשה עיסוי רגליים לפני השינה. קרא לה היפה ביותר, אמר שהוא מאושר עד אין קץ. רות האמינה בכל מילה, חשבה שהיא ברתה בחיים עם בעלה.
ואז נולד נועם. והכל נפל לחתיכות.
צעקות, חיתולי חיתול אינסופיים, לילות ללא שינהזה פגע במסכה של אלי, החשפה את האדם האמיתי שמאחורי הפנים. הוא צעק על רות כשלא סיימה לנקות את הדירה, צעק על נועם כשבכה בלילה, זרק חפצים, סגר דלתות בחוזקה, חזר לחברים והופיע חצות בחזרה.
תסתכל על עצמך! צעק, מצביע על רות. אתה בכלל מביט במראה? איפה האישה היפה שלי? חיית קוף!
רות ראתה את העיגולים הכהים תחת העיניים, השיער המתפוצץ, חולצת הבית הישנה מוכתמת במרקם תינוקות. קילוגרמים מיותרים שלא רצו להיעלם למרות שהיא אוכל רק פעמיים ביום במאמץ. איך למצוא זמן לעצמה כשהנער חולה, שיניים חורקות, בטנה כאב?
אתה חושב רק על הילד, הוא בשבילך האדמה כולה קרא אלי, משקיע נעליים. אני בכלל לא צריך אותך?
רות השתתקה. היא לא ידעה מה לומר. כן, היא חשבה על נועם. איך לא לחשוב על הבן? זה הילד שלה!
רות התשהה עד שהגיעה לנקודה שבה רק רצתה לשכב ולא לקום. היא נלכדה בארבעה קירות עם תינוק בוכה ובעל הטוען שהוא הקורבן המרכזי של המשפחה.
גם אין לה עבודה. החברה שבה עבדה נסגרה, הבעלים ברחף עם חובות, המשרד נסגר, העובדים פוצצו. רות הייתה בחופשת לידה, כך שהדבר לא נגע בה יותר מדי, אבל נועם עומד להגיע לגיל שלוש. היא הבינה שהצורך למצוא מקום עבודה חדש יהיה קשה. שלוש שנות הפסקה בקו החיים, תינוק קטן מעסיקים לא אוהבים את זה.
אבל היא חלמה על זה. חלמה להביא את נועם לגן, לצאת מהבית, לעלות למטרו, להגיע למשרד, לדבר עם אנשים אמיתיים ולא רק עם תינוק שמסתכל בטלוויזיה. רות רצתה לזכור מי היא הייתה לפני.
יום הולדתו השלישי של נועם רות ארגנה בעצמה. הילד רץ ברחבי הדירה בחולצה חדשה, שמחה וורודה.
אלי לא היה שם.
רות, איפה יובל? שאל אמו של אלי, מרים, מסתובבת בחדר כאילו מחפשת את הבן שמסתתר מאחורי הוילון.
אין לי מושג, חייכה רות בכוח. הוא בטח מאחר.
איך הוא מאחר? שאל אביו של אלי, אברהם, מקמט מצח. היום הוא הולדתו של הילד!
רות הרימה כתפיים. היא חייגה לאלי עשר פעמים, שלחה הודעות, אך לא קיבלה תשובה.
האורחים החליפו מבטים, אך שתקו. אם אמו של רות, תמר, לחצה על ידה מתחת לשולחן, תמיכה שקטה שלא שינתה דבר.
החג נמשך במתח. נועם שמח, והאחרים הפגינו כאילו הכל בסדר.
רות חיתכה את העוגה, שפכה תה, חייכה לאורחים. בפנים משהו נמס לאט, נפל לחתיכות דקות כקראקול שלא אפשר לאסוף מחדש.
הארחים הלכו לשעה מאוחרת. נועם נפל לתרדמת מבלי לחכות להתלבש מחדש. רות הניחה אותו במיטה, סידרה את השמיכה, חזרה לסלון. שם שלט הכאוס: כלים מלוכלכים, ניירות אריזה מפורקים, בלונים מתפוררים.
היא התחילה לאסוף. בצורה מכנית, בלי לחשוב. אספה כלים, שמעה למכשיר, נגבה את השולחן.
קול המפתחות במנעול גרם לה להקפיא. היא הביטה בשעון. חצות. היא פתחה את הדלת במדרגות.
אלי עמד בפתח, מתנדנד. עיניו אדומות, חולצה מרופדת. ריח של בושם זול ומתוק. על לחו כתם שמן אדום משפת השפתיים. הוא ראה את רות ועצר.
רות, זה לא מה שאת חושבת קולו של בעלה נחרק בחלודה. משקה חזק עלה לי לראש. רועה… רק פעם אחת לא תחזור. נשבע!
רות נשפה לאט. בפנים קר, כמו שלג שפול על הלב.
איפה היית? לחשה רות.
הייתי… עם החברים. נכנסנו לבר, היו נערות, אחת…
ביום הולדתו של הילד חיכזה. היית עם בחורה ביום שלוש לשנה של נועם!
רות, סליחה! אלי צעד קרוב. לא רציתי! פשוט קרה!
קרה? קולה של רות רעד. אתה בוגד, מרמה. האמנתי בך במאת אלף אחוז. יש לנו משפחה, יש לנו ילד! חשבתי שלא תפלש לבגידה!
אתה באשמה! פטפט פתאום אלי. תסתכל על עצמך! סביב מלא נשים יפות, ואני חוזר הביתה ורואה אותך! כמובן שאני נמשך! אני צעיר! אני רוצה אהבה!
רות הפנתה חזרה לחדר התינוק. אלי קרא לה, אך היא לא הפנתה מבט. היא נסגרה בחדר עם נועם, שכב על המיטה הצרה והסתכלה בחושך.
בבוקר היא אספה את החפצים שלהשלה ושל נועם. אלי ניסה לעצור, תפס אותה, דיבר על סליחה והזדמנות שנייה. רות לא נעה. היא קראה למונית, טענה מזוודות ונסעה לאמא.
השבועות הראשונים היו קשים. נועם לא הבין למה הם גרו אצל סבתו, בכה וקרא לאבא. רות חיבקה אותו, נשקה את מצחו ולחשה שהכל יהיה בסדר, גם אם לא האמינה בעצמה.
לאט החיים תחזרו למסלול. רות קיבלה עזרה מרתה, שסיפקה טיפול לילד בזמן שחיפשה עבודה. אחרי חודש מצאה תפקיד במשרד קטן בתל אביב, משכורת קבועה ובוס נעים. היא הגישה את קובץ הגירושין. אלי לא התנגד, רק ביקש לראות את נועם. רות הסכימה. נועם אהב את אביו.
כמה חודשים אחרי היא שכרה דירת חדר אחד, קטן אבל שלה. היא רצתה למלא אותו במינימום, אך זה היה הבית שלהם עם נועם.
אלי התחיל לבקר. בתחילה פעם בכמה שבועות, אחר כך יותר תדיר. הוא סידר ברז שבור, הרכיב מדף, הלך לטייל עם נועם. רות הרשתה, לא בשביל עצמה אלא בשביל הילד. נועם שמח עם אביו, צחק, קפץ על צוותו.
חצי שנה אחרי הגירושין אלי נישא. רות ראתה זאת במקרההוא עם אשתו החדשה בקניון, יפה, אלגנטית, שיער ארוך, איפור מושלם, שמלה קצרה.
אלי המשיך לבוא, יותר מאי פעם, ותלל את אשתו החדשה.
ויקה כל כך אחראית, הוא אמר. הבית תמיד נקי, ארוחה מוכנה, נראית תמיד כמו מודל.
רות הנהנה, למרות שהקנאה בוערת בתוכה.
ואז נזכרה ברעיון של נקמה קטנה, מזעזעת, אך הוגנת.
היא התחילה להתקשר לאלי בתדירות גבוהה, לכל סיבה.
יובל, נועם רוצה לצאת, תוכל לבוא?
יובל, הברז במטבח נזיל, תעזור?
יובל, נועם מתגעגע, מתי תבוא?
אלי הגיע כל פעם. הוא הבין שהקשר עם הילד הוא מה שגורם לו להרגיש רצוי. הם הלכו להליכות, שתו תה. השיחות נמשכו שעה, שתיים. רות סיפרה סיפורים מצחיקים מהגן, שאלה שאלות, אלי ענה בהתלהבות.
וגם קולות ויקה החלו להסתיר:
יובל, אתה שוב מדבר איתה? תפסיק!
אלי ניסה לשלול, אך רות שמעה את הכעס בקולה של ויקה, וזה הקל עליה.
חודשים עברו. ערב אחד אלי הגיע בלי הודעה. רות פקדה את הדלת וראתה את פניו המקולקלות, שכבות.
אנחנו מתגרשים אמר, נכנס פנימה.
מי? רות סגרה את הדלת והשתמשה בה כתמיכה.
ויקה עזבה. היא לא יכלה יותר.
למה לא יכלה?
אנחנו. הוא הביט בה. הקשר שלנו.
רות חייכה בחשדנות, קרה וקפדנית.
איזה קשר, יובל?
רות, את יודעת. אנחנו מבלים יחד הרבה זמן. חשבתי ש
אתה חושב שנחזור יחד? היא קמטה את ידיה על חזה. לא, יובל. כבר חודש בקשר. ואני שמחה.
אלי קפא, פניו נמתחו.
מה? עם מי?
לא חשוב עם מי. רק שלא איתך.
רות, חשבתי
חשבת שאחכה לך? היא צחקה. ברצינות?
אז אתה תזין אותי? קולו של אלי הפך לצעקה. אתה מרמה אותי! אני היה שם, עזרתי, כמו חיה, ואת
לא הבטחתי שום דבר חייכה רות. אתה באת לבקשת עזרה. כמו כלב. ניסית לחזור למשפחה. אבל אני לא צריכה אותך. אפילו לא אוכל לממן אותך.
אתה אתה
מה? היא פקדה את הדלת ופתחה אותה ברוח רחבה. לך, יובל. אל תבוא יותר בלי הודעה.
אתה אינך אישה! הוא תפס את המעיל בריצה, קרא: נחש מרושע!
אולי, חייכה רות. אבל אתה עשית אותי כך.
הדלת נפתחה בחוזקה. רות נענתה על הדלת, סגרה עיניים. בפנים לא היה שמחה, לא היה הקלה. רק ריקנות.
רות ידעה שעשיתה טעות. אבל אלי הריס את כבודה, אמונתה, אהבתה. והיא השיבה באותו מטבע.
היא הלכה לחדר של נועם, שהיה שוכב עם זרועות פתוחות. היא ישבה לצידו, למסה ראשו בעדינות.
הפרק הזה נסגר לנצח. כן, היא תצטרך לראות את אלי, נועם אוהב את אביו, והיא לא מתכוונת למנוע זאת. אבל מעתה היא תצפה בו כאישה מנצחת, תזכור איך נוקתה.
