היום, כשזכרתי את אותו קיץ שבא לפני שנים רבות, נזכר לי רגע של שיחה שהייתה לי במשרד. בזמן משמרת קבועה קלטתי בטעות קול של חבר לעבודה שמרקיד בטון:
קחו אותו לאן שתרצו, תעשו איתו מה שתרצו, אני כבר לא מחזיק!
הקול היה של דני, המנהל האחראי על משמרת הלילה. סקרנותי לקחה אותי, ושאלתי מה הוא מתכוון. תשובתו הייתה פשוטה הוא רוצה להיפטר מכלבו, רועה גרמני, שהיה בעייתי למדי.
למה? שאלתי.
הוא חסר תועלת, הוא מצעצף בלילות, פורק את הרצועה, השערות שלו ככיסוי של שלג, ובחצר יש בלגן, והוא לא משמור על הבית, הוא ענה.
הרגשתי רחמים על הכלב, ולכן חייגתי לאבי ושאלתי אם יש צורך במלך שומר על שטח המשפחה. אחרי כמה ימים אבי חיבב לי וחזר בטלפון: אפשר לאסוף.
היום שבו הגיעו, יום פורים, עלינו באוטו, לקחנו גלימה, רצועה ותחבוש למקרה שהייתה צורך לשים לפה, כי חשבנו שמדובר בחיה פראית. כשגענו, קיבלנו בפתיחה את דני והכלב כלב רועד, דק, שערו נושר, פצעים חודרים בראשו וקצה האצבע שלו נקרע. עיניו היו מלאות דמעות, כאילו עומד לבכות.
הוא קפץ למכונית בלי רמישות, רגוע לחלוטין. מאחור, יוסי, בעלה של אחותי דנה, ישב לצידו, והכלב שהה שקט כל הדרך. בבית, החלטנו קודם כל לקנות לו קולר, רצועה ולרחוץ אותו. אמא ודנה, מצצה משולש הפינה, הסתכלו בחרדה, חשבו שהבאהנו חיה מסוכנת.
בבוקר, אמא הכינה לנו מרק אורז עם בשר, והאוכל היה עדיין חם. היא נענקה לו פרוסת לחם למבחן. הייתי צופה ברגישות בכאב של הכלב כשהוא חטף את הפיסת לחם בחשק. משקלו הרגיל של רועה גרמני הוא כ-35 ק”ג, והוא היה רק כ-20 ק”ג. כשהציבו לו קערת אוכל, הוא הוזז באגרסיביות וירד למקומו.
לאחר זמן מה, אמא לקחה את הקערה לשטוף, והחלה לחוש שמשהו מושך אותה. קפץ קיסר זאת היתה שם הכלב וקח את הקערה לפני שהיא סיימה. הוא חזר למקום שלו והניח אותה לצד עצמו, כאילו אומר: “זה שלי, אני אגן עליו”.
לא תכננו לשמור כלב בוגר, בן חצי עשר שנים, בדירה חשבנו שאמא תתנגד. אבל לבה נרכך, ולא היה לנו מקום שיכול היה להעביר את האהבה הזאת. אחרי הרחצה והסירוק, קיסר הפך לכלב בריא וקרן.
ביום הבא לקחנו אותו לווטרינר, שם קיבלנו הדרכה על טיפול בפצעים, קנינו תרופות והתחלנו חיסונים. לא העברנו אשמה לבעלי הבית הקודמים מי יודע, אולי הוא באמת ברח והסתבך בדרך.
לאחר ההחלמה, עברנו קורס אילוף. בקיץ, הורינו קיסר לנסוע איתנו לחוף אשקלון, שם הוא היה שומר מצוין: אף איש לא נגע בגדר, וכולם כיבדו אותו בשל 40 ק”ג של כוח חי.
מאז עברו שמונה שנים. קיסר עבר שתי ניתוחים אחד של פטלת בטנה, ואחריו סיבוכים. מפרקים שלו הפכו לחלקים כואבים, והחלימו מאורתוזיס, אך אנחנו מטפלים, מחזקים ומחזיקים אותו קרוב ללב. היום הוא זקן, אבי קורא לו בחיבה “בן”, ואם מכינה לו ארוחות כמו לתינוק.
איני מבין איך אפשר היה לא לאהוב כלב כזה ולוותר עליו. הוא מגלם נאמנות אינסופית ורוך. כן, טיפול בחיה דורש מאמץ, אבל היום אין לנו בית ללא קיסר. כאשר אבא נעדר או אחד מאיתנו נודד, קיסר מתאבל, לא אוכל, וממתין.
בזמן קצר אחרי הגעתו של קיסר, מותה החתולה המשפחתית אחרי 18 שנות משותפות. גורל אחר קבע שהעלייה של גורה חדשה תתרחש בדירות שלנו שכנים העלו גור קטן בחורף נובמבר, ושכנים רבים הזינו אותו. הבנתי שלא אוכל להשאיר אותו ברחוב, ובכך נולדה אנה, חתולה ערמומית ופרנויה, שגרה איתנו עד היום.
אחרונים, היו יותר טובים עם בעלי החיים. הם מרגישים כאב ואהבה, ובחירת האהבה היא תמיד הטובה ביותר.
