היום, אחרי שנים של שתיקה, כתתי לי במחשבותיי.
ממחרת ילדותי, אמא מרי גדלה אותי לבד. מאז שהייתי ילדה קטנה, הרגשתי שאין לי אהבה של אמא, כאילו כל חום הלב נעלם ברוח. אף על פי שלא חוסר במזון, בבגדים או בצעצועים שהקפדתי לבקש, היה משהו בחוסר ההתלהבות של אמא שהיה נוכח על פני העור כאילו זה נגע בחלקי הפנימי. הלב שלי היה כבד, והכאב הזה הלך והשתרע כמו קרח במרכז חיי.
גדלתי כילדה חמה, חברותית, שהייתה תמיד מחפשת חיבוק, נשיקה, חיבוק חם של אם. אך מרי תמיד הייתה מרוחקת, עסוקה במטלות היומיום, ולא חיבקה אותי ולא נשקה אותי. בחצר השכנים ובבית הספר נחשפתי למראה של משפחה מושלמת: היא הייתה נוכחת באספות ההורים, ניהלה את בריאותי, לקחה אותי לים האדום ולגן חיות של תל אביב, אפילו לבקרנו בפארק שעשועים. עם זאת, רק אני יודעת שהכל היה כמו משימה ללא נשמה, ללא חיוך, ללא חום.
מאמץ של חצי חיי היה להשיג שבחים מהסובבים, ללמוד מעל כולם ולהיות מתנהגת כמאוד קפדנית. למרות זה, האשמות של חיבה הגיעו רק מאחרים מכולם חוץ מאמא.
בזמני הילדות חשבתי שזה נורמלי, שזו הדרך של כולם, אך כאשר התבגרתי, ראיתי ילדים אחרים שמקבלים אהבה, שבחים, ערעור ושיפוט. זה עורר בי מחשבות וחיפוש אחרי סיבת האכזבה.
אביי, דוד, היה דמות כמעט בלתי נראית בזיכרוני גבוה, ידיים רחבות, חיוך נדיב. הוא העלה אותי למרומים, קיבלתי אותו בתור גיבור, והקפידנו לצחוק יחד. תצלום ישן של אבא מחזיק בתינוקת, שהסתתר מתחת למזרן בחדרי במשך שנים, מזכיר לי כמה אני דומה אליו, וכמה הוא משתקף בי.
אמא, לעיתים, מביטה בי בשקט ובעיניים קפואות, כאילו זועמת על משהו שלא ברור לי. דוד עזב כשנה שלוש חיי, והמשך קיום שלנו הסתמך רק על קצבאות שמזכירות לנו שיש עדיין גבר בחיים, שעובד במקום אחר ולא זוכר אותי. סלחתי לו מזמן, אך אינני מבינה למה אני נושאת טינה כלפי אמא. החסרון הפנימי מתפשט כקוביית קרח שמכבידה על הלב וממלאת אותו בקור.
* * *
בבום של פעמון הלימודים האחרון, לבשתי סינור לבן עם תחרה, חיפשתי את עיני את אמא שהופיעה רק בתחילת היום וקיבלה מחמאות מבית הספר על “בנות חינוכיות”. היא נעלמה בין ההמולה, בעוד הורים חיבקו את ילדיהם וצלמו תמונות לזיכרון, ואני מצאתי את עצמי רואה בעיניים מלאות קנאה ועצבות.
קיבלתי את ההודעה שנקלטתי באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון במלגה מלאה הישג של ממש במבחנים הקשים. אמא קיבלה את החדשות ברוגע, בלי חיוך או רמז של גאווה. היא רק שאלה אם יש משכן קמפוס ואיפה אוכל לגור בתקופה הזאת.
מתוך טינה, ארזתי מזוודה ונסעתי קודם לחברתי, ואז ביקשתי מקום במושב הסטודנטים.
* * *
השנים חלפו, והקשר בין אמא לביני כמעט נקטע. זה הפתיע את בעלי, יוסי, ואת החמות שלי, חנה, שהפכה לאמא שלי האמיתית, המשפחה האוהבת. מרי אפילו לא השתתפה בחתונה רק העבירה לי סכום כסף נאה ובכרטיס ברכה יבש. חנה לימדה אותי איך לנהל בית, איך לאהוב בערביים היינו יושבות עם תה במטבח, משוחחות על הכל. היא יכלה לחבק, לגעת בחום אמיתי, ובתוך חודש אחרי החתונה קיבלתי ממנה את המילה “אמא”.
מרי נראתה כאילו נעלמה מהעולם, מצאה שלווה ובדידות, אף פעם לא חייגה ראשונה, לא הגיעה לביקור בתינוקי אחרי הלידה, ולא פתחה אפילו את ההודעות עם תמונות של היולדות. אני שקטה בחוץ, אך בלילות רבים אני מתמלאת בבכי במקלחת. חנה ראתה את הכתמים על פניי, את העיניים האדומות והנשימה הכבדה.
כאשר אני עם יוסי וילדנו הקטן, נוי, הלכנו לבקר את מרי ביום הולדתה. היא קיבלה את המתנה, הודתה בקור, ולא פתחה את הדלת עבורינו, סגרה אותה לפני נוי. חנה, האישה האכפתית, החליטה לשחזר את האמת. היא נסעה לבקר את מרי עם כוונה חזקה לשוחח. שם נחשף כל הסיפור.
* * *
אבא, דוד, הפך לחיי שחורים אחרי החתונה. הוא נעלם לשבועות ארוכים, אך חזר עם ילד באותו הרגע, שנולד מאהבה שהייתה רק לשנייה. הוא הביא את הילד לביתנו, למרות המצב המורכב. היה קשה לשאת ילד של אישה אחרת, לאהוב אותו באמת, עם לב כואב של אהבה לאב שמזדמן. הוא נעלם שוב, משאיר אחריו ילדה שדומה אלי בפנים, הזיכרון של המראה של אבי.
החיים של חנה, שחזרה הביתה אחרי השיחה, מצאו אותי ושנתינו נרדמים בחיבוק על המיטה המשפחה. יוסי היה בעסקים בעיר אחרת, והילד נחלץ לתוך המיטה ההורים. חנה ישבה על קצה המיטה, חיבקה את נוי במרפסת, סידרה את שערי יוליה ברוך.
האם עליה לומר לי את כל האמת? האם זה נחוץ?
התעוררתי, מרגישה את המגע של ידיה של חנה, וראיתי אותה מתבוננת בי.
תירשמי, יקירתי, תירשמי לחשה חנה, נישקה אותי בנעימות על המצח וצאבה לאט, סוגרת את הדלת מאחורי עצמה.
