היום החלטתי לכתוב ליומן, לבדוק את הדרך שבה החיים שלי עברו, ולזכור כמה מסובך היה המסע מאז שהייתי ילדה בכפר הקטן של מעלה צמחיה.
אמא ואבא תמיד אמרו לי: «אם יש משפחה, יש איתה גם צרות». זאת הייתה האמירה שהייתי שומעת עוד כששמעתי את הצחוק של אחיותיי הקטנות, אבל מעולם לא חשבתי שאפול על זה מבחינתי.
אני נעמי, נולדתי בכפר קטן במרחק של כמה קילומטרים משדה הרכבות של מצפה רמון. תמיד חלמתי לעזוב, לא הייתי רוצה להיות חוותנית, חלבנית או רועה צאן. ביום שבו הגעתי לגיל שמונה עשר, קיבלתי כרטיס לנסיעה לארץ, בדיוק לדרום, לעיר תל אביב. נשבעתי לעצמי: «לעולם לא אחזור אל השקט של הכפר, לא משנה מה יקרה».
בשתיים עשר חודשי הלימודים עברתי למכללה הטכנית בתל אביב, קיבלתי חדר משותף במעון. אחרי שנתיים התמקמתי בעבודה שלי הפכתי למפעילת מנוף גבוה בבנייה. היה זמן לומר שלום ליום הבדידות ולחפש שותף לחיים.
שלושה חודשים אחרי, בחופי הפארק העירוני, פגשתי את יוסי, בחור שנראה כאילו מחפש בדיוק כמוני מישהו לשתף בריקוד ובחיים. לא היה לנו צורך לבלות שבועות בשיחות, הלכנו ישר לרישום במשרד האוכלוסין והצבא נרשמתם, נחתמתם, והאותו מכתב נשלח לכפרי: «אמא, אבא, אני מתחתנת! בואו לבקר!». ההורים לא יכלו להגיע, כי לפני יום אחד חזרו מהחתונה של האחות הבכורה, והמחויבות המשפחתית הייתה עמוסה. אימא שלחה לי הודעה: «נגיע מאוחר יותר לראות את הנכדים».
החתונה הייתה פשוטה, ולאחריה חזרנו לשגרה. חיינו ביחד עם יוסי, אמא שלו, אחותו עם בן, ועלי עם בן של האח כולם תחת גג של שלושה חדרים קטנים. הבית היה צפוף, אבל עם יוסי הלב שלכל אחד ממלא שקט. האמה של יוסי אהבה אותי ראיתי אותה אומרת: «החתונה שלנו הפיקה בחורה שקטה, עובדת ובלי ריב. הוא בר מזל שיש לו אותי כאמא».
הקטנה של המשפחה, ליאת, הייתה מקור של בעיות. היא הביאה ליד הראשון של האח ילד שנקרא דוד לביתה בזמן שהאבא שלו נעלם פתאום. הרופאה אמרה לי: «תצטרך לגדל אותו כמו בן דודך». חייכנו וחשבנו שזה מצחיק.
היום שבו יוסי חזר הביתה עם אשתו החדשה, ליאנה, החלה וולדה. ליאנה קיבלה מיד עלי תוקפנות; היא טענה שהגיעה מליבר שמיים, ותפסה אותי כמתחרה. נותרתי שקטה, אין לי רצון להיכנס למריבות. האמה של יוסי הנחתי: «נעמי, אל תתעשי בקול על ליאנה, היא רק מקניאה בגלל הבדידות». לכן, שמרתי על השקט גם כשהיא שונאת את אימתה.
במשך כמה חודשים, ליאנה ניהלה שקרים, אבל ביום שבו נולדה לנו בת, אלינור, אני חוויתי את האמת של האמוּת. ליאנה הפנתה אלי באגרסיביות, ובשעה שהגעתי למצב שבו יוסי ניסה להגן עליי בעזרת מגהץ הוא טעה במכה, והשאיר את ליאנה מופתעת. היא נעלמה מאז, והפכה למישהי שלפעמים הייתה בחוץ עם חובבים, אך כל זאת היה רק צללים של חייהם.
ההורים של יוסי ביקרו לראות את אלינור, ובקושי האמינו למראה הבת הקטנה שלנו, שלדעתם המקום היה צפוף וכל הוויכוחים חמים. אבא של יוסי אמר לי: «בואי חזרה למקום של הורים, תגלי איך תתמודד עם כל הבעיות הזאת». אמא לחשה לי באוזן: «בואי הביתה, ונקבל את יוסף בחיבוק, הוא יאהב אותך כפי שאנחנו אוהבים אותך». אבל כבר הייתה לי החלטה: למרות הקושי, המשכתי לעבוד בבנייה, והמתקבל לי דירה של אחת המנדטוריות, רק שלושה חדרים קטנים, אבל היה זה של עצמי ויוסי.
שלוש שנים חלפו, קיבלתי דירת שכירות חדשה בעבור שכר של כמה אלפי שקלים, והקמתי בית חם. נולד לנו בן יהדות. המשפחה של יוסי נעזרה בידי, אך הוספנו עוד דיירים: יוסי, אמא שלו, אחותו עם בן, אחיו עם רעייתו ו אנחנו. החיים המשיכו להיות מרובי משימות, אבל עם זאת היו גם רגעים של אהבה.
המתאמת של יוסי חלה למוות, והיום שבו קיבלתי את ההודעה שהיא הלכה לעולם אחר היא הלכה בגיל 37 ממחלת לב. קברנו אותה בחצר המשפחתית בחולמתי, והציבו שם גדר משותפת. במשך שנה קיבצתי פרחים טריים למקומה, אבל לבסוף החלף את הצמחים האמיתיים בשרשרת של ורדים מלאכותיים. היינו נזכרים עד היום כמה היא המשיכה לשאת את הצער.
דוד היה בן של ליאנה, הוא נותר ללא הורים בגיל 14. חיפשנו לו בית, מצאנו לבסוף את אביו הביולוגי, אבל הוא כבר נישא ומשפחתו לא יכלה לקבל אותו. כל המשפחה הציעה לשים אותו במוסד, אבל יוסי אמר: «אין לי רצון לשים את דוד במוסד. אם יש משפחה, יש גם משא». הוא לקח אותו אלינו והפך אותו לבן חורג. כך נוצרו חיי משפחה חדשים ונעשו לנו חיבורים חזקים.
דוד גדל, נישא, קרא את שני ילדיו לובלין (בהשראת ליאנה) וקווין (בהשראת יוסי). כולם תדהמו מהשינוי שהוא עבר והסתכלו עלינו כאילו נגיד: «האם הוא באמת השתנה?».
היום, כשאני מביטה בחלק מהקירות של הבית שלנו, רואה את הצללים של השנים שעברו, מתמלאת תחושה של תודה. היה לי קשה, היו ויכוחים, היו דמעות, אבל גם היו ריקודים, חיבוקים ואהבות אמיתיות. והלב שלי, כמו כל לב ישראלי, ממשיך לפעום בקצב של תקווה, של המשפחה ושל המשך הדרך.
