אורית, אם חד הורית, מתיישבת לבדה באולם החופה בתל אביב, כאב ראש לכל האורחים. פתאום מתקרב אליה מנהל של אשכול המאפיה ומבקש: הצטרפי אליי כאשתי ורק ריקוד אחד נדביק לנו נשמה. הצחוק סביבם עולה חזק מהקולות של הלהקה.
בצד הקצה של אולם החופה, אורית יושבת בכיסאות הריק, ידיים משולבות בקפדנות, מביטה במוסך של שמפניה שלא נפתחת עד שנקודה של שחרור נופלת על פיה. שמלתה הפרחונית שוּאלה, מרצפת במקצת כמעט מסתירה את היובש בעיניים. בצד השני של החדר זוגות מתנדנדים תחת נרות זהב, והלחשושים מרחפים סביב השולחנות כעופות ערבים.
היא אם חד הורית, נכון?, תוגה מלווה של החופה במבט מזלזל. בעלה נטש אותה. אין זה מפתיע שהיא לבד. קולה של אחרת מתגלה בחיוך קפוא.
אורית מתחילה לבלוע בלבול. היא חיתתה שלא לבכות, לא היום, לא בחתונת בת דודה. כאשר ראתה את אביה ובתה רוקדים יחד, משהו נשבר בתוכה. היא חשבה על בנם, דניאל, שישן בבית עם המטפלת. היא חשבה על כל הלילות שבהם ניסתה להסתיר שהכל בסדר.
קול עמוק ורך קורא מאחוריה: רק ריקוד איתי.
היא מתהפכת ופוגשת פנים אל פנים בחור לבוש בחליפה שחורה מבריקה, כתפיים רחבות, עיניים כהות והילה שממלאת את האולם. הוא לא אחד אחר אלא ליאו ברק, שידוע כקצין בכיר במאפיית תל אביב, אך יש שמכנים אותו המאסטר.
אני אפילו לא מכירה אותו, היא מגמגמת.
אז תתארי לעצמך, הוא משיב באיטיות, מושיט ידה. הצטרפי אליי כאשתי. רק לריקוד אחד.
הקהל משתתק כשאורית עומדת חוסר החלטה, אצבעותיה רועדות חוסר יציבות. לחישה של תדהמה חודרת למרחב כאשר ליאו מוביל אותה למרכז רחבת הריקוד. הלהקה משנה למנגינה איטית ומסקרנת שממלאת את האוויר.
במהלך הריקוד היא מבחינה בדבר מוזר: הלחצנים הלכו לאט. שום לוחש לא מתרסק. בפעם הראשונה אחרי שנים של גלגול, אורית מרגישה שהיא נראית, שמישהו רואה אותה. היא מרגישה מוגנת.
ליאו מתקרב, קו קולו כמעט לחש, והוא לוחש: אל תסתכלי אחורה, רק תחייכי.
המוזיקה מתעמעמת, אך האולמות נשארים דוממים. כל העיניים תקועות עליהם: האדם המסתורי והאם החד הורית שכעת נראית כמו מלכה. ידו של ליאו נחלה בעדינות על מותנה, ועיניו חורצות את הקהל במבט חד.
כאשר השיר מסתיים, ליאו מוציא אותה מהמרכז. הצלת את עצמך יפה, הוא מזמזם.
אורית מציצה: מה בדיוק קרה?
אנחנו רק צריכים הסחת דעת, הוא משיב בחיוך חצי-שובב. זה הכל.
בפינת האולם, הוא מזמין אותה לשולחן קטנטן, לבו פועם בחוזקה. הוא משקה אותה בכוס יין, תנועה מדודה ושקולה. האנשים האלה לא יפריעו לך יותר, הוא אומר בעיניים על המאסף של הלחצנים. הם מפחדים מהלא ידוע.
הוא בודק אותה הלסת, הצלקת הקטנה מאחורי האוזן, המראה הקשוח והעדין כאחד. לא היה צריך שתעזרי לי, הוא אומר, אבל מישהו רצה לשבור את השמחה כאן. איתך הפכתי את הסצנה לצחוק.
אורית מתכווצת. הייתי רק מחופש?
אולי, משיב הוא, והבעתו מתרככת. אבל לא ציפיתי שתסתכלי עלי כך, כאילו אני בן-אדם.
לפני שתוכל לשאול עוד, שני אנשי בודדים בלבוש חשוך מתקרבים, מדברים באיטלקית. פניו של ליאו משנות צבע. הוא קם בחוזק. תישאר כאן, הוא מצווה בקול סמכותי.
סקרנותה מנצחת את האזהרות. היא בורחת אחרי ליאו אל מחוץ לאולם, קרקעות המרגרט מרעישות ברגליה על משטח השיש.
בפינת הוולט, היא רואה את ליאו משוחח עם גבר אחר, נשק תחת החליפה. המילים חדות, מתוחות. הגבר עוזב ברכב, וליאו מתקרב אליה בחשש.
לא היה צריך לראות את זה, הוא אומר, מתקרב. לא התכוונתי את אמיצה, הוא משיב. או שטותנית.
עיניו נצמדות אליה. עכשיו שמכרת אותי, אי אפשר להיעלם מהחיים שלי, אורית.
רוח הלילה מביאה ריח של ורדים ושל פחד.
לפני שהיא מבינה, היא עומדת מול משהו גדול בהרבה ממנה.
יומיים אחר כך, ליאו עומד בפתח ביתם הצנוע. דניאל בונה מגדלי לגו במטבח, שולף את מבטו ושואל: אמא, הוא החבר שלך מהחתונה?
ליאו מחייך באטיות. ככה משהו, הוא משיב.
אורית מתמהמהת, לא יודעת אם לאפשר לו להיכנס. לא צריך להיות כאן.
אני מבין, הוא מתקרב. אבל איני אוהב דברים בלתי סגורים.
הוא מבחין בטפט שבור, ברהיטים משומשים, בעוצמה השקטה בעיניה. תלחצי לבד הרבה זמן, הוא אומר. זה נגמר.
אורית מצבצת את זרועותיה. אתה עדיין לא מכיר אותי.
אני יודע מה זה להיות נשפט על ידי כולם, ליאו משיב ברכות. להיות הרשע בסיפור של כולם.
השתיקה ממלאת את החדר הקטן. דניאל, מחביא את עצמו מאחורי הספה, מחזיק מכונית צעצוע. ליאו מתכופף. אופניים יפים, הוא אומר. דניאל מחייך, חיוך נדיר, שממזג את לבה של אורית.
ימים עוברים לשבועות, וליאו מצטרף לביקוריו בתדירות גבוהה יותר. הוא מביא מצרכים, מתקן את הדלת השבורה, לפעמים יושב בדממה בזמן שאורית קוראת סיפורים לדניאל לפני השינה.
השמועות רצות כוח, סכנה, דם אבל כשזה קורה במטבח, ליאו עוזר לדניאל עם שיעורים, והאדם שמזכיר את הלחצנים נעלם. הוא רק ליאו.
בלילה גשום, אורית שואלת לבסוף: למה אותי?
הוא מביט בה בעיניים רגועות. כי כשכולם הפנו מבטם, את לא עזבת.
היא לא בטוחה אם תוכל לבטוח בו לחלוטין, אך בפעם הראשונה אחרי שנים, היא לא פוחדת מהעתיד. האישה שנבזה והוראה, מצאה כוח לא במגילה אלא במציאות קשוחה, לא מושלמת וחיה.
בזמן שהם עומדים ליד החלון והגשם מטפטף, ליאו לחש: אולי, בסוף, לא היה רע להעמיד פנים שונה.
אורית מחייכת. אולי שלא.
