האם כרעה בין העלים הרטובים, מעילה השחור נצמד לאדמה, פניה קבורות בידיה הרועדות.
לידה, האב הביט בשתיקה על גלעד האבן האפור, כאילו לא נותרה בו עוד טיפת כוח לבכות.
בתוך התמונה הקטנה, בשחור-לבן, שנקבעה באבן, התבוננו בהם לעד שני ילדים צעירים.
ואז הופיעה לפתע נערה קטנה יחפה מהעבר השני של הקבר.
השמלה שלה הייתה קרועה, שיערה הבלונדיני היה סבוך, רגליה התכסו בעפר משביל בית הקברות הקר.
היא הרימה אצבע דקה והצביעה בדיוק על התמונה.
“הם לא הלכו.”
האם הרימה את ראשה מבעד לדמעות.
האב התפרץ מבולבל,
“מה אמרת?”
הילדה לא נרתעה.
אצבעה נותרה על פני הילדים בתמונה, והשלווה בעיניה העמיקה את הקור שבמשב הרוח.
“הם איתי.”
הכאב של האם התחלף בפחד.
היא התקדמה עוד שלב, עלים נדבקים למעילה.
“מי?”
הילדה הצביעה על הילד האחד, ואז על השני.
“שניהם.”
האב התרומם פתאום, הותיר עלים גזורים בנעליו.
“איפה?”
הילדה הורידה סוף סוף את ידה, והביטה בשער בית העלמין.
“באופן.”
האם חדלה לנשום.
פעם ראשונה נשבר קולו של האב.
“קחי אותנו לשם.”
הנערה פנתה לאיטה לכיוון הדרך.
האם הזדקפה במהירות שהפילה אותה כמעט.
האב ניסה לאחוז בילדה
אך היא נסוגה אחורה עוד לפני שידו נגעה בה.
לא בבהלה.
בידיעה ברורה.
העלים היבשים נעו סביב רגליה היחפות, כאשר הרוח הקרה פילחה את חצר הקברים.
השמים מעל נצבעו בגוון פלדה חבולה.
האם הביטה בילדה כאילו ראתה פלא בלתי אפשרי מגיח מתוך האבל עצמו.
“איזה אופן?” לחשה.
הילדה נטתה מעט את ראשה.
“האדום.”
פני האב הלבינו באחת.
כי היה רק אופן אחד אדום בקרבת מקום.
“בית הילדים תמר.”
סגור זה שלוש עשרה שנה, מאז השריפה.
האם תפסה בכוח בשרוול בעלה, מקמטת את הבד בדאגה.
“לא,” לחשה מייד, “לא, המקום ההוא נשרף.”
הילדה נראתה תמהה מההתנגדות.
“לא כולו.”
שקט ירד על בית הקברות.
האב התקרב בזהירות, כאילו תזוזה חדה תשבור את הרגע השברירי.
“איך את מכירה את הבנים שלנו?”
עיני הילדה התרוממו לאיטן שוב אל המצבה, אל התמונה.
“הם מדברים איתי בלילה.”
מגרונו של האם נפלט צליל חנוק;
לא של חוסר אמון
של כאב.
הכאב שבא כשמתגנבת תקווה מסוכנת.
האב בלע רוק.
“הבנים שלנו מתו לפני שלוש שנים.”
הילדה קימטה את מצחה קלות.
“לא.”
הרוח התחזקה. הענפים חרקו.
היא הצביעה שוב על הילד הקטן בתמונה.
“הוא בוכה כשהוא ישן.”
ואז על התאום השני.
“והוא מחביא אוכל מתחת למיטה בשבילו.”
האם קרסה לברכיה.
כי זה
זה היה אמיתי.
רק בניה נהגו כך.
התאום הבכור תמיד הסתיר אוכל לאחיו לאחר חלומות רעים.
תמיד.
קולו של האב הפך חד ונואש.
“מי סיפר לך את זה?”
הילדה הביטה בו במבט משונה.
“אשר.”
האם צרחה
אפילו לא בקול רם,
אך בצרחה איומה.
כי אשר היה שמו של התאום הצעיר,
שם שמעולם לא נכתב על הקבר,
רק שם המשפחה הופיע תחת התמונה.
האב נסוג צעד לאחור.
“איך את יודעת את השם הזה?”
שוב הצביעה הילדה לשער.
“הם מחכים.”
פתאום נדמה היה שהאוויר נעלם מהעולם.
האם קמה כל כך מהר שכמעט נפלה.
“קחי אותנו לשם,” התחננה,
ודמעות זרמו ללא שליטה על פניה.
“אם זה אכזריאם מישהו סיפר לך”
הילדה נענעה בראשה.
“אף אחד לא סיפר.”
ואז, בלחש:
“הם ביקשו ממני.”
האב שלף את מפתחות הרכב בידיים רועדות.
“איפה זה?”
אבל הילדה לא ענתה מיד.
במקום זה
התבוננה שוב לעבר הקבר, לתמונה.
ולרגע בלתי אפשרי
האֵם חשבה שראתה תנועה בצילום.
הבזק.
חיוך משתנה של ילד אחד.
ואז נעלם.
הילדה התחילה ללכת.
רגליים יחפות על אבן רטובה.
ההורים מיהרו מיד בעקבותיה.
עברו בין שורות קברים,
פרחים נובלים,
מלאכי שיש מוכתמים בגשם.
האב הביט כל העת בילדה,
כמו מנסה להחליט אם עליו להגן עליה או לחשוש ממנה.
“למה היית בקבר של הבנים שלנו?” שאל בסוף.
הילדה המשיכה ללכת.
“היום לא רצו להיות לבד.”
האם פרצה בבכי עז יותר.
כי היום היה יום הולדתם של התאומים.
ואף אחד לא סיפר זאת לילדה.
ואף אחד לא יכול היה.
שער בית העלמין נפתח בחריקה לפניהם.
מעבר לכביש, בין העצים הכהים
עמד בניין ישן בלבנים אדומות מול שמי הערב.
בית הילדים תמר.
חלונות שרופים.
גג קורס בצד אחד.
מוקצה ונטוש שנים רבות.
האב נעצר קפוא.
“אין שם איש.”
הילדה הסתובבה אליהם לבסוף.
ולראשונה
עיניה נעצבו.
“יש,” לחשה,
“יש שם.”
היא הרימה אצבע קטנה והצביעה אל חלון בקומה השנייה.
האם מיקדה מבטה
וקפאה.
מאחורי הזכוכית הסדוקה
למשך רגע אחד בלבד
עמדו שני בנים קטנים.
תאומים.
אחד מהם לחץ את כף ידו לחלון,
והשני
החזיק את הארנב הרך שנטמן עם אשר לפני שלוש שנים.
