הפעם הראשונה נישאת בגיל 55
חמש שנים עברו מאז שנישאנו. עכשיו אני בת60, והוא בן65. אין זה מפתיע שהצטרפתי לנישואין בגיל כזה בעידן שלנו קורה הכל. המעניין הוא שמדובר בנישואין הראשונים של שנינו.
באותו זמן, כשעדיין לא הייתי בת עשרים, נותרתי לבדה אחרי שהבחור האהוב עלי, שלמה, עזב אותי בחודש החמישי של ההיריון. בתחילה רציתי לסיים את החיים, אבל אחרי מחשבות רבות החלטתי שלא אתחיל להתחתן יותר. לא רציתי שמישהו שיבוא יהיה רוצח ברזולוציה, שיבחר ברגע הנכון לברוח.
קיימתי את ההבטחה. בתי התחתנה, היא הולידה נכדים, ואני המשכתי ללכת בדרכי כאישה בודדה, מרוגזת וקשה. היו רבים שניסו להצמיד אותי למישהו, אבל האופי העקשני שלי לא רצה להקל. אם החלום נולד הוא חייב להתממש.
היום, בחיי האישה הבודדת, הפכתי למישהי קשה, בלתי מושכת, כמעט קרה. אך גורל הוא כמו שחקן תסריטים משוגע שדעתו לא ניתנת לקריאה מראש. ברצוני לספר איך מישהו אחד הצליח לשבור את חומותיי ולהביא אותי למזכרת החתונה.
כאשר אפרשתי על פנסייתי, כמו רבים מבוגרים, החלטתי לעסוק בגינון. נותר לי בית כפרי קטן בחלקת אדמה שיצאה לי בירושה מההורים. כל יום נודד ברכבת החשמלית אל תחנת קיבוץ משמרת, נסיעה של שעה וחצי. על הדרך קוראת חידושי מילים כדי שהזמן יחלוף מהר.
באחד מהתחנות עלתה לי זוג נשוי קטן עם נער קטן וזקן ממוצא פרברי. הם ישבו בשקט. פתאום שמעתי קול של האישה, שקט אך מתלהב:
שלו, בוא נקטוף כמה תפוזים ונעזור לילדים, תגיד לי, אתה אבא.
מתוך הפקק של הרכבת נשמע קולו של הבעל, רועש וקולני:
מה אתה מדבר, את רוצה שאני ארד לכל חורש כמו חמור על פני ההורים האלו?
הוא התחיל לזרוק עלי עלילות על האישה והילדים, והסתכלותו היה קנאית. עיני נודעו אל הפנים המתוחות של האישה, והנה קיבלתי מראה מבעד למראה זה היה שלמה, אותו שלמה שעזב אותי כשהייתי הרה. הוא נגע בחזותו, רק שהקמטים והקושי של השנים הוסיפו לו קימוטים בחזותו, אך גודלו היה עדיין מרשים.
שלמה לא זיהה אותי מיד, אך כאשר עברתי במבטו, הוא צעק ברעש:
למה אתה מסתכל עליי ככה? פנה למקום אחר לפני שאקפוץ בעיניים!
קפאתי באדום, ידיי ורגליי לא הקשיבו לי אם משחשתי מפחד או מהפתעה. אז קרה משהו משונה: האיש הקטן, הזקן, קם בעוצמה ונעמד בין אני ושלמה. בקול חזק ובטוח אמר:
אם תמשיך להעליב נשים, תתמודד איתי. גבר שמדבר כך אל נשים הוא כמו זבל בעיניי. אשבור אותך כמו קרן של כבש!
לבי דפק בחוזק, כאילו חזהו נפל על הקרקע. מהו “קרן של כבש”? שלמה רק רצה לבעוט את האצבע שלו ולפגוע בי.
בדיוק כשחשבתי להתקיף את המגן שלי, שלמה התפשט ונתן קונפליקט פנימי. הוא נבהל ברגע שהבין שהאיש הלבן לפניו הוא לא רק שר על המיוחדות, אלא גבר אמיץ שמסוגל להגן על הנשים. לבכות על כך הפך אותי למבטיחה שהזמן נזחל במהירות, כמו סרט שבו שלושים שנה עוברת בדקה אחת.
שלמה ושותפו ירדו ברכבת והמשיכו לשתי תחנות נוספות, ואני נשארתי מבוכרת, דמעות זולגות. לפתע, המגן שלו, האיש הלבן, חייך אליי ואמר:
אפילו אם תבכי, פני יופי שלך לא יפגעו.
הוא היה בשם פדר ברק, קצין לשעבר בצבא. כך פגשתי את עתידי “בעל מאוחר”. פתאום הרגשתי לראשונה שלעולם ארצה נישואין מחדש, להרגיש אהובה.
והנה, אנחנו פדר ואני מאושרים מאוד. החיים מניחים לנו את המדרגות במקום המתאים, בלי קשר לגיל. גם בחורף של החיים אפשר למצוא אהבה ושמחת לב. הלמידה החשובה היא: אינך צעירה או זקנה מדי כדי להתחיל מחדש; האהבה יכולה לפרוח בכל עונה של החיים.
