זוכרת איך, אחרי ארבעים שנה של נישואין, החלטתי לעזוב את בעלי. אחרי ששיים ושנתיים, אחרי שהשקעתי את חיי במרק של רוטינה, מצאתי את האומץ לחיות על תנאי שלי.
כולם הקיפו ראש המשפחה, השכנים, אפילו המוכרת בחנות הירקות ברחוב בן גוריון ציפתה אלי במבט של תדהמה. «איזה בעל תקין», «יש לכם בית, נכדים, שלווה», «פתאום פתאום זה נגמר?», «גירוש בגיל הזהב?».
כן, בגיל הזהב. בגיל שישים ושנתיים ארזתי תיק, הנחתי את המפתחות על השולחן ויצאתי. בלי רבייה, בלי דמעות, בלי טלטופים. כל מה שחייבתי לעבור ולבכות עליו עבר לי בשניים עשר השנים האחרונות, במרפקים שקטים של הלב.
הוא לא ניאף, לא שתה, לא תקף. הוא היה קיר קר, שותק, אדיש. היינו שני רהיטים בחדר המגורים עומדים זה לצד זה, בלי מגע. הוא צפה בטלוויזיה, אני השקיתי את הצמחים. שכבנו במיטה אחת, אך שכבתנו הייתה נפרדת מזמן. לאורך השנים חזרתי על: «זה מה נישואין», «כולם כך חיים», «אי אפשר לקבל הכל».
יום אחד הקמתי בבוקר וחשבתי: למה לא? אם אפשר, למה שלא?
הבוקר ההוא הכנתי קפה, הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את האישה שהשתקפה אפורה, עייפה, בלתי נראית. בתוכי עדיין הייתה הילדה שחלמה על מסעות, על ציור, על צחוק עד הבוקר. אז הבנתי שלא עוד אסור לי לחכות; אם לא אנקח צעד עכשיו, אף פעם לא.
כך פתחתי את הדלת ויצאתי מחיי שהפכו ללא שלי. הימים הראשונים היו שקטים במידה מוזרה לא חם כמו הבית הישן, אלא נעים במקצת. שכרתי דירת סטודיו קטנה בפריפריה של תל אביב שלושה חלונות, ספה משומשת, שולחן קטן. הכל היה שלי, אך עדיין לא היה שייך. לא היה לי תוכנית, לא ידעתי מה יביא העתיד, אך בפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי מרחב במוח, בגוף, בלב.
בתחילה קימאתי תחושת אשמה, כאילו עשיתי חטא. איך יכולתי לעזוב בית, בעל, ימי שבת משפחתיים? האם אפשר לעזוב משהו שכבר לא היה קיים? כבר לא הרגשתי כבת זוג, אלא רק צל של גבר שלא הבנתי ולא ניסה להבין אותי.
שיחתנו הייתה תכופה אבל בעיקר אני שידרתי: «הזדקנתי, אני זקוקה לחסד, אני רוצה יותר מסופה וסדרה». הוא הניד בראש, מצמצם עיניים, הדליק את הטלוויזיה. עם הזמן הפסקתי לדבר, כי כמה פעמים אפשר לבקש שמביטו אליך כאדם, לא כרהיט?
ילדי הגיבו בדרכים שונות. הבן נותר שקט, הבת בכיתי. «למה לא חיכית שהנכדים יגדלו?», «אבא סובל», «לא היה צורך בזה». הסברתי ברוגע: לא עזבתי בכעס, אלא בדממה; לא בשביל מישהו אחר, אלא בשבילי. אין לי רומנטיקה, אין לי חיי יוקרה, רק מזוודה אחת, דירה צנועה ואומץ שלפיו אני חובשת מדליה.
התחלתי לצאת לפארק, לספרייה, לשיעורי יוגה. נרשמתי לקורס ציור באקרלים, אף שהיד רפפה מהמתח. למדתי לעשות דברים לבד לקנות צבעים, לעלות באוטובוס, להיכנס לבית קפה ולבקש תה. נשמע פשוט, אבל אחרי ארבעים שנות הימצאות ברקע זה היה כמו ה-Mount Everest שלי.
יום אחד ישבתי על ספסל בפארק עם מחברת ועיפרון. ציירתי עץ משחרר צל, עלים, אישה עם כלב. הדמעות בעיניי היו של הקלה, לא של כאב, וקצת של צער על כך שהמתנתי כך הרבה זמן לפני שצעדתי.
היו גם רגעי ספק כשחזרתי בלילה וללא מישהו שאפשר לפנות אליו, כשחבר קרוב אמר: «ולא? עכשיו יותר טוב?», כשחיפשתי במראה ואיבדתי את האישה הזקנה עם השיער האפור שהבריחה מחיי. אך אז זכרתי איך נראו הימים ההפוכים מבטים ריקים, שתיקה ממושכת, קור. ידעתי שהיום, למרות הבדידות, אני עצמי.
החיים אחרי שישים אינם סיום, אלא תחילת מסע. לא מדובר במהפכה גדולה, ברומן עם גבר צעיר, בטיול לחו”ל. לפעמים זה רק רצון לשתות קפה בבוקר, כמו שאוהבים, ליד החלון, ולצפות ביום שמתחיל, בלי פחד, בלי חרטה, עם תחושה של נשימה חופשית.
בוקר אחד קמתי והרגשתי שלווה לא אריגת התלהבות, אלא שקט שאיננו כואב. מחוץ לחלון ערפל חבש עצים, האוויר ריח חורף. ישבתי עם ספל תה על המרפסת והסתכלתי על העולם אותו עולם תמיד, אך שונה במקצת.
ירדתי לבמה של מאפייה בקניון. המוכרת בחלון שאלה כרגיל:
לחמניות קמח חיטה, כמו תמיד?
והייתי לי תשובה:
לא, היום עם שומשום. ברצוני לטעום משהו אחר.
זה היה הדבר. הבחירות הקטנות. ההחלטות שלא חייבות למנוע אף אחד. כבר לא צריך לשאול: «מה נעדיף לארוחת ערב?», «איזה סרט נצפה?», «האם זה מתאים לך?». אחרי ארבעים שנות חוסר הקשבה לעצמי, שמעתי את קולי שקט, אך שלי.
פגשתי לאחרונה חברה ותיקה. היא עצרה אותי ברחוב, הביטה בי מלמעלה ואמרה:
איזה חבל. הייתן כזאת התאמה.
חייכתי ואמרתי:
אולי כן, אבל התאמה אינה שקר.
חזרתי הביתה, שם הדלקתי נר בריח ג’ינג’ר, הכנסתי למכונה את הכביסה והתיישבתי לציור. הידיים עדיין לא בטוחות, אך הלב התעקש באומץ.
אין לי מושג מה יביא העתיד, אבל אני יודעת שלא ארצה לחזור לחיים שבהם שכחתי מי אני. לפעמים trzeba לעזוב מאוחר כל כך, כדי סוף סוף לחזור אל עצמך.
