הייתי עד לשנה תשיעית בבית ספר תיכון בירושלים, כששמרתי לבי על תמר, ילדה עם מבט חודרני. במשך כל השיעורים הייתי מרגיש איך אילן, אחד מתלמידי הכיתה, מביט בה בעיניים שחורות, ולפעמים הוא פונה לכיוון שלי כדי לתפוס איתו מבט.
תמר, צחקה ריטה, החברה הכי טובה שלה, אילן לא מפסיק להסתכל עלייך, אני רואה את זה בעצמי.
יודעת, ענתה תמר בחיוך, מרגיש כאילו הוא קורע אותי במבטו, ולפעמים אפילו חודר לתוך הראש שלי. ולב שלי קפץ של חום, כי אהבתי אותו.
אחרי כמה שבועות, אחרי השיעורים, אילן חיכה לה בחזית בית הספר ונדנד במילים בטראוטה:
תמר, אפשר לעשות לך ליווי הביתה?
תמר היססה, אבל ריטה דחפה אותה קדימה והיא קיבלה.
טוב, הוא נענה בקול שנשמע קריר, המסלול שלנו זהה.
בדרך חזרנו לצחוק ולספר סיפורים, והלב של תמר קפץ משמחה. כך נוצר הקשר שהפך לאהבה בית ספרית. במהרה הפכו לנחש של כל הכיתה: הם יחד, והוא תמיד משגיח, וכל ניסיון של תלמידים אחרים לדבר עם תמר נחשף מיד.
תמר תמיד הייתה יפה, כבר בכיתה א’ המורה, גברת אלינור, לא יכלה שלא להגיד:
אלוהים, תמר, איזה עיניים יפות יש לך!
לקראת סיום התיכון, תמר ואילן החליטו להירשם לאותו המכללה באוניברסיטת תל אביב. עברו את המבחנים בהצלחה, והיום של סיום הלימודים עבר עם תחושת נפרדות מהבית הספר וחיוך של בגרות.
לאחר המבחן, אילן הציע:
תמר, בואי אליי לדירת נופש מחר, נשארים ללילה, נחגוג שהצלחנו במבחנים.
תמר הרגישה שאילן מתחזק ומתקרב, היא הסיטה, הוא נעלם.
אנחנו כבר מבוגרים, ניסה אילן לשכנע, אל תדחפי את העקרונות שלך. כולנו קראנו “רומיאו ויוליה”, הם היו צעירים יותר, ואין אף אחד שכופה עליהם.
תמר שמעה, אך הלב רעד ממחשש לאבד את אילן, שוהה על חייה.
אז תמר, מחכה, תסכימי! צעק.
לא יודעת, אם אמא לא תתן לי לצאת ללילה.
תספרי שלפחות יש את ההורים שלי שם. למה את לא ממציאה משהו?
הבקשה של תמר לצאת לדירת נופש הפכה למבוכה. אמא תמר, חנה, הסתכלה עליה ברצינות:
מה עוד תמצאי? לא ארשה. אני יודעת מה אתם מתכננים, ואני לא אחזיק את המשקולת.
המארחים של אילן יהיו שם, וגם אחותו הגדולה, נשענה תמר במרמה, את לא מאמינה לי?
חייכה חמאות והנהנה.
טוב, לך. בסוף לא אוכל לעקוב אחרי כולכם.
בכל הדרך באוטובוס תמר חיבקה את ידיה באימה, והבינה איך המצב מתקרב. הרגע הגיע: אילן גרר אותה לחדר עם ספה, והיא נקטה לצאת.
חכי, הוא חייך בעדינות, אל תדאגי.
הוא ניגן במשהו, ניסה להנחם, ותמר הרגישה מבוכה בחדר מואר.
איזו תאורה! הוא קפץ ומשך את וילונות ונסגר על פניה.
תמר דחפה אותו בחוזקה וקפצה מהספה, רצה לחוץ אל תחנת האוטובוס. שם הוא קרא:
אני אקח אותך הביתה, אל תדברי.
במסיבת סיום הוא לא פנה אליה, ריטה שאלה והקולה של תמר נותרה ריקה. אחרי המסיבה לא קיבל שיחה ממנה. שבוע אחרי, תמר חייגה לאילן בעצמה, וענה אחותו:
אילן עוזב לירושלים ללמוד באוניברסיטה. חשבתי שאתה יודע.
עשרים שנה עברו. תמר נישאה לאברהם, ילדה בת רוני. אילן עדיין קפץ בתודעה, לפעמים הוא הופיע בחלומותיה, מתהלך איתה יד ביד במרעה עם חבצלים, נחל זורח באופק. היא ראתה אותו מביט בה בעיניו השחורות, ועזב אותה בחיוך של פרידה.
כשקמה בבוקר, הסתכלה על בעלה ישן, חייך:
הוא ישן כמו ארנב. תמיד אוהב לשהות במיטה.
הקימה את עצמה, הלכה למקלחת, והסתכלה על רוני ישנה בחדרה, שערה הבהיר משתרע על הכרית. במקלחת היא חשבה:
למה אני חולם על אילן כל כך? אחרי החלום אני מרגישה מבולגנת, עצבנית, מציקה לבעלה אולי לא הייתי צריכה להינשא לאברהם? חיי שגרתיים, בלי תשוקה, בלי רומנטיקה, רק סדר וארגון.
היא הכינה ארוחת בוקר, קראה לבעלה לבוא לארוחת בוקר, והוא כבר יצא מהחדר. פתאום צלצלה הטלפון.
היי תמר, קראה ריטה בקול שמח, סליחה על ההפרעה, חייבת לספר לך! הכיתה שלנו מתכננת מפגש גדול, חוגגים 20 שנה מסיום בית הספר.
תמר נזכרה שהיא כבר פספסה שני מפגשים קודמים.
ברור, את עדיין המארגנת שלנו, מתי?
ביום שבת, שבוע אחרי.
שבת? אמר אברהם, רצינו לנסוע לכפר של ההורים שלנו
אין בעיה, אפשר לשנות, חייכה ריטה, שלא תפספסי שוב!
היה לי סיבות, ראתה תמר.
בואי, תמר, אל תתחרמי, אם לא תבואי, נזדיין כולנו! קראה ריטה בחיוך.
טוב, בסדר, שלחי לי כתובת, ענתה תמר. היא ייסעה למרכול, אברהם נקרע:
עוד פעם עם הישנים האלה, מה את רואה?
לא רואה, חייכה היא, ולא מבקשת רשות, רק פועלת.
היא הרגישה איך ההכנה למפגש מעיפה אותה: לא היה לה שינה בלילה, היא נותרה ערה עד מאוחר.
ביום המפגש, תמר ירדה מתאקסי ולחצה על פעמון השערים. נפתח הדלת והופיע אילן, גבוה, חסן, ממראה נאה.
היי, באתי, פלט קולם הרך של אילן, תפסי את האור, או שתישארי בובה.
ברורה, אמרה תמר ונכנסה.
אילן חיבק אותה ונשק בלקח.
נראית מדהימה! השמיע קולה של ריטה, כולנו מרימים כוסות.
העיניים השחורות של אילן חיפשו אותה, היא הביטה באדום של השמלה, היא נזכרה ברגעים ישנים.
אחר כך, כולם התפזרו, הלכו הביתה, האור כבה, והמוזיקה נגנה.
אילן הלך אל תמר.
תישארי, תעזרי לי כאן, הציע.
לא יודעת, היא אמרה מבולבלת.
מישהו חייב לעזור, קראה ריטה בחיוך ערמומי.
טוב, לחשה תמר.
כאשר כולם הלכו, אילן אחזה בידה של תמר.
זה היה רק תירוץ, כדי שתישארי כאן, הוא לחש.
למה? שאלה היא.
איני יודע, הוא חייך, רק ראיתי אותך והבנתי כמה חסר לי במשך כל השנים האלו.
שפתיו חמו על צווארה, הוא המשיך:
את יפה, רעננה, וכבר לא מספיקה לי שום אישה אחרת
תמר הרגישה כמו נר נשרף.
אינך יוכל לחפוף בתור אשה, אני נשואה, לא אחזיר את נשקתי לבעלה.
היא קפצה, דחפה אותו ויצאה מהבית, חצתה את השערים, ובאותו הרגע צלצלה הטלפון:
חביבתי, שמע קולו של אברהם, מגיע?
לא, כבר הזמנתי מונית, אני בדרך, ענתה, מנסה לשמור על קור רוח.
טוב, הוא צחק, מחכה לך.
המונית התחילה לנוע, והיה קולה של אילן ברקע:
תזדייני אם תמשיכי להתעסק איתי!
תמר סגרה את דלת המונית, והקלה נקרעה בתוכה. היא חשבה לעצמה:
תזדיין עם זעמו, תן לו להתפורר במוותו. סוף סוף ניצלתי את עצמי מהשביתה שלו.
זוהי האמת של חיי, חיי בחברה הישראלית, עם אהבות שנשארו רק בזיכרון, עם חברים שנפגשו אחרי שנים רבות, אבל בעיקר עם הרצון לשמור על המשפחה והבית.
