אייל, קודמתי! צעקה תמר בקול רוטט כשהסירה נעלמה מהר על המדרגות של הדירה. תדמיין, עם העמלה זה כמעט 200000 ש״ח! כן, זה קורה!
היא נפתחה אל הסלון, מוכנה לקפוץ על צוארו של בעלה, אך עצרה ברעפת הדלת. אייל ישב על הספה, ובצד שלו עמדה חמותו, מריה כהן, מתמקדת בבריח של הכורסה. חיוך קפא על פניה של תמר. האוויר בחדר נעשו כבד וקבוע. לחייה אדום נצנץ ברק היא נכנסה כאילו היא תלמידה שקיבלה חמש על מבחן, ועכשיו החמות מביטה בה במבט שיפוטי, קפדני
אייל קם מהספה, אך לא קם לגמרי. מריה כהן נשארה שקטה, סורקת את החותנת מהראש ועד הרגליים. השניות נמתחו לרגעים דביקים. תמר לחצה את ידית התיק וקיבתה לכאורה אל הרצפה. בתוך חמה נעלמה האושר שהציפה אותה הרגע לפני, והפך למשהו לא מתאים, ילדותי.
תמר, זה חדשות נפלאות! קולה של החמות פרץ מהשתיקה, ותמר הרימה ראש.
פני מריה כהן פרחו בחיוך רחב. היא נעמדה אל החותנת, פתחה את זרועותיה, ותמר פסעה בחוסר ביטחון לכיוון. החמות חיבקה אותה קצרה, אך חמה ונענפה על כתפה.
מזל טוב, בת! עשית זאת!
תודה, לחצה תמר, עדיין לא מבינה מה קורה.
אייל קם מהספה והתקדם קרוב יותר. על פניו היה גם חיוך אמיתי, חמים.
ידעתי שתצליחי, הוא חיבק את אשתו סביב המותן ומשך אותה אל פניו.
מריה כהן נפרקה צעד אחד, הציבה ידיים לפני חזהו ונענעה ראש.
עכשיו החיים שלנו ישתנו לטובה!
תמר הנהנה, לא יודעת מה לומר. מילות החמות נשמעו נכונות, אך הכילו משמעויות נסתרות שהיא לא הצליחה לתפוס.
טוב, ילדים, לא אפריע, מריה כהן לקחה את התיק משולחן הכורסה והלכה למצב. תחגגו, ראיתם, אתם ראויים לכך.
אייל הוביל את האם עד לדלת. תמר נותרה עומדת במרכז הסלון. הדלת נפתחה, ובעלה חזר. על פניו נותר אותו החיוך, אך בעיניו נצנצו נוראות חרדותיות.
מה זה היה? תמר ישבה על קצה הספה והביטה בו.
על מה בדיוק? עבר אייל למטבח והדליק את הקטרן.
היא קמה ויצאה בעקבותיו.
זה רק אמך, למה היא באה?
אייל שלף מהמזווה שני כוסות.
זה רק שטויות קטנות, הוא ניסה להסיט את תשומת ליבה. אל תתעסקי בזה.
אייל! הוא נאנח והפנה מבט אליה. במבטו נזכר עייפות.
הוריהם של שני ההורים לקחו הלוואה של 200000 ש״ח לשדרוג הריהוט בדירה. הם באו לבקש כסף כי כרגע לא מצליחים לשלם.
תמר הנהנה. הקטרן חף קו, המים רוּדוּ. אייל מקח קערות מים חמים, שם שקיות תה. תמר אחזה בכוס שלה, חשה איך החום זורם אל האצבעות. תחושה של פחד כבד וחריף נצמדה בתוכה לא יכלה להסביר מאיפה באה.
ומה השבת? היא שאלבה בקול דומם.
אמרתי שעזור כשאוכל, אבל אין לנו כסף פנוי.
תמר הנהנה שוב, לקחה לגימה של תה. החום קִרַק את שפתיה, אך היא לא שמעה על כך. מחשבותיה נודדות למרחב רחב יותר, והן אינן משכנעות אותה.
שבועיים עברו כאילו לא קרו. הקידום החדש גרר אותה לעבודה מרובת משימות, לוחות זמנים צפופים, אבל היא חשה גאווה בכל יום. זה היה מה שחשה, והיום שהגיעה למטרה, היא הרגישה שלמות. היא חזרה הביתה עייפה, אך מרוצה.
באותו ערב, תמר יצאה מהמשרד מוקדם במקצת. גשם קל זרום ברחובות תל אביב, היא רצה למכונית והדליקה את מחמם האוויר. בדרך הביתה עצרה בחנות קטנה, קנתה כמה מצרכים לחם, חלב, משהו לארוחת ערב. בחזרה לבית, היא הסירה את המעיל הרטוב מהמתלה, הלכה למטבח ופנתה את הקניות.
עשר דקות אחרי כן נשמע צלצול דלת. תמר ייבשה את ידה במגבת והלכה לפתוח. על המדרגה עמדה מריה כהן ללא מטריה, שיער רטוב, בחליפה ישנה. בחירה של חוסר חיוך על פניה.
שלום תמר, היא נכנסה. האם ויטאלי בבית?
לא, הוא עדיין בעבודה. משהו קרה?
מריה כהן נחתה על הספה והביטה בתמר מלמעלה למטה.
תמר, אל נוודא ישירות. אני צריכה כסף, רק כמה 10000 ש״ח.
תמר קפאה בחזית הדלת.
את יודעת שאנחנו במצב קשה עם ההלוואה, הפנסיה לא מספיקה. את עכשיו עשירה אולי תעזרי לנו.
תמר נשתקה, לא יודעת מה להגיב. חוסר נוחות נמתח יחד עם כעס.
אין לי מזומנים כרגע, היא התחילה, אך מריה כהן קטע אותה. אין בעיה, שלחי תשלום. יש לך טלפון.
תמר נשארה מביטה בחמות, מבינה שאין טעם להתווכח. החמות הציצה במבט מחכה, כאילו הייתה בטוחה שהתמר תסכים.
היא צייתה לבקשתה. מריה כהן הנהנה והלכה לחוץ.
תודה, בת.
הדלת נסגרה מאחוריה, ותמר נותרה במעבה המסדרון. רק עכשיו היא הבינה החמות לא אמרה מתי תחזיר את הכסף. שום דבר על החזרה, שום זמן. היא לקחה את הכסף ונסעה.
זה הרגיש לא נעים.
שבועיים לאחר מכן תמר קיבלה משכורת ראשונה גדולה. המספר על מסך הטלפון גרם לה לחייך זה היה אמיתי. היא הרוויחה זאת בעצמה. בדרך הביתה היא עצרה בחנות וקנתה עוגה, סושי ופיצה. היא רצתה לחגוג עם בעלה, לערוך ערב קטן של שמחה.
היא עלתה למעלה, פקחה את הדלת ונכנסה לדירה. קולות נשמעו מהסלון. היא הלכה קדימה, החזיקה בתיקים, והייתה עומדת בפתח. במרכז הסלון יישבה מריה כהן, לצד אייל על הספה, פניו נראו עייפים.
תמר שמה את התיקים על הרצפה ליד הדלת.
האם קרה משהו?
מריה כהן הרימה את מבטה אליה, ועיניים מלאות ייאוש וזעם. החמות התקרבה עוד יותר.
תמר, בת, אנחנו בבעיה. הפנסיה לא מספיקה כלל, וההלוואה דורשת 30000 ש״ח עד סוף החודש. אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו במצוקה
תמר קיממה גבה. החמות דיברה בקצב מהיר, כאילו פחדה שתמר תקטע לה.
אנחנו זקוקים מאוד לעזרתך, תמר. שלושים אלף זה לא הרבה, נכון?
אייל קם מהספה.
אמא, אין לי כסף. הייתי רוצה לעזור, אבל אין לי כלום חופשי. אפילו אגורה אחת.
מריה כהן הנהנה, ואז העבירה את מבטה לתיקים של תמר.
אבל לתמר יש כסף, היא צעדה לכיוון החותנת. רואה? היא אפילו קנתה פינוקי חג. כן, תמר?
תמר נסוגה צעד אחורה. החמות התקרבה יותר, והמרחק ביניהם היה רק מטר אחד.
את חותנת טובה, נכון? לא תעזבי את המשפחה ברעב. אנחנו לא זרים, את חייבת לעזור. מי אם לא את?
המילים הסתיימו בגרון תמר. הזדון של האישה עבר את כל הגבולות. היא נראתה לחזור לחלקה, לא מאמינה למה שהיא שומעת.
למה אני צריכה לעזור? בתמר הלבנה סוף סוף פרצה.
מריה כהן הזיזה, בעיניים נצנץ ביטחון.
כי את עכשיו מרוויחה הכי הרבה במשפחה. חובת הילדים היא לעזור להורים, אפילו לפרנס אותם, תארי לעצמך.
כן, להורים, תמר נעה צעד נוסף אחורה. אבל שלנו. לא שלכם.
פניה של החמות השתנו. היא צעדה לעבר החותנת, קולה הלך גבוה יותר.
אני אמא של בעלך, שכחת? אנחנו משפחה! את חייבת לעזור לנו!
אני לא חייבת לאף אחד! תמר כיווצה כף היד. יש לי תכניות עם הכסף, ויש לי משפחתי. ולבסוף, אם תשלום ההלוואה כל כך גדול, לא כדאי היה לקחת אותו מלכתחילה.
מריה כהן פנתה לבנה.
אייל! אתה שומע מה היא אומרת? תגרום לאשתך להבין! איזה חצופה!
אייל ניגש אל אמו. פניו התקשו.
אמא, די. אם את צריכה כסף, דרשי אותו ממני, לא מתמר. היא לא חייבת לך דבר.
מריה כהן פקדה לפתוח פה, אך אייל קטע אותה.
הנה, שיחה נגמרה.
הוא לקח אותה בידו, גרר אותה אל הדלת. תמר נשארה עומדת בסלון, שומעת את סגירת הדלת. לאחר רגע חזר אייל. היא הרימה את התיקים וראתה אותו.
לחגוג?
אייל חייך, עייפי אך כן. הוא ניגש, חיבק אותה והדק אותה אל עצמו.
מזל טוב על המשכורת הראשונה. את גאון בשבילי.
תמר נענקה לחיבוקו, כסעה עיניה. בפנים התחושה נרגעה. היא ידעה שהחמות לא תחזור לבקש כסף. היא ראתה את גורלה מתפנה, והבינה שבחיי המשפחה של אייל היא באמת החשובה. כל השאר היה רק ריח של צללים שלא יחזיקו מעמד.
