היי, תארי לעצמך איך זה היה. אמא, בתור אבחנה של יחיד, גדלה את הילד שלה לבד. אחרי הלידה היא התגרשה מבן הזוג, שהיה מתלבט יותר מאשר אחראי, ולכן לא שילם שום מזונות. היא נאלצת הייתה לחפש עבודה, ופתאום אבא של הילד דודה של המשפחה, נגש אליה ונאנח ואמר: «טוב, צריך לעבוד, אני ארד איתו. אל דאגה, אחזיק». אז הוא ניגן על הילד כמעט כל היום, והאמא הייתה עסוקה בעבודה עד שהזמן לשחק איתו כמעט נעלם.
בבוקר אחד, כשהיא הייתה מתכוננת לעבודה, הילד הקטן, נועם, קם מוקדם מהרגיל וקפץ במצב רוח: «היום נלך עם סבא לאסוף פטריות, אחלה, לא?». היא הסתכלה על סבו, יעקב, ושאלתה: «באמת? לאן אתם הולכים?». הוא חייך, «ליער הדרום של רמת ים, שמעו, אמרו שיש שם כמה מוּצקְרי בנים». יעקב תמיד היה חובב פטריות ודייג, והעביר את האהבה הזאת לדור הבא.
היא לא התנגדה, רק ביקשה: «רק אל תישארו שם עד מאוחר, טוב?». הוא חייך, «כמה דקות לקטוף כמה סלסלות, ואז חזרה הביתה, נכון נועם?». הטיפוס עד תחנת האוטובוס, ואז הלכו ברגל. יער הדרום מתחיל ממש כשאתה יוצא מהעיר, והילד הקטן לא מצא שום קושי.
בדרך, עוצר רכב, וקולו של נהג מוכר מתקרב: «היי יעקב, לכו שוב אחרי הפטריות?». היה זה מיכאל, ידיד ותיק של המשפחה. יעקב משיב: «כן, שמעתי שיש המון פטריות במקומות האלו». מיכאל משחרר: «אף פטריות ביער הדרום כבר נגמרו, המשך למזרח, ביער תל-אליאב, שם יש עדיין. אני רוכב לשם, רוצה שנקח אתכם?». יעקב מקבל רכב, ומסכים שמחר אם לא יצליחו לחזור יקראו למיכאל שיביאם.
הוא ונועם נודדים ביער, משוחחים, מזכירים סיפורים ישנים של סבא על הישרדות בטבע. פתאום, יעקב, אחרי תנועה משונה של הידיים, נופל על האדמה. נועם קורא: «סבא, נפל?». הסבא לא משיב, הוא שותק. הילד נבהל, מנסה להרים אותו על גבו, מכה אותו בעדינות, אבל יעקב לא מתעורר. נועם צועק: «קום, סבא! קום, בבקשה!», והקול שלו מתפזר ביער.
בערב, אמא חזרה הביתה וגילתה שאין את שניהם. היא מנסה להתקשר לסבא, אבל אין קליטה. היא מתחילה לדאגה, מחליטה ללכת לחוף המשטרה. הקצין שם, שהבין את המצב, מזמין מתנדבים לחיפוש מיידי. אחרי כמה שניות, קבוצה של חיפוש, יחד עם כמה שוטרים, יוצאת ליער אבל בטעות הם פונים ליער הדרום במקום ליער תל-אליאב!
ביער, נועם מתבייש, אבל נזכר במילות סבא: «תשמר ראש ולא תיגע בחרדה». הוא מרגיע את עצמו, מנשק לחזה שלו, מוודא שהסבא עדיין נושם. הוא מרגיש את חזהו של יעקב מתנפח בקצב איטי, ובזכות זאת, הוא משמח: «הוא נושם! נמתין עד שיתעורר». הוא מנסה להתקשר, אבל אין רשת, משאיר את זה בלהיות.
היום מתחיל ליפול, והלילה מתקרב. נועם זוכר איך סבא לימד אותו איך להדליק אש במצבי חירום. הוא מוציא מצת ומדליק כמה ענפים קטנים, לבסוף מצליח ליצור אש קטנה. הוא קוטף קנים מהעצים, מניח אותם סביב יעקב כדי שלא יתקפא. הוא חוזר על עצותיו של סבא: «האש לא תכבה, היא תישאר עד שנסיים». הוא קם להניח עוד קנים, ובזמן שהאש מתפשטת, הוא מרגיש שהשקט של הלילה מפחיד, אבל הוא מחזיק סבא קרוב, מכוסה במגבת.
בבוקר, הוא שותה קפה מחזיק בתרמוס, ונותן למיכאל קצת מים מסביב. הוא מתקרב אל בריכת מים קטנה ביער, זוכר שהסבא אמר: «אל תאכל את הפירות האדומים, יש שם פירות זאבים לא בטוח». הוא לוקח רק כמה פירות לקישוט, משאיר אותם ברצף של דובדבנות לאכול אחר כך.
החיפוש נמשך שלושה ימים, והצוותים מתחלפים. המשטרה, המתנדבים, כל החברים באים לעזור. לילה אחרי לילה, לילה אחרי לילה, עד שהאמא, עם עיניים שחורות מכאבי חוסר שינה, רצה מהמתנדבים שלא להפסיק לחפש. היא חשה שהכאב על הילד והסבא נותן לה כוח להמשיך.
ביום הרביעי, מתנדב אמיץ ניגש אליה ומספר: «הסטטיסטיקה אומרת שלאחר שלושה ימים סיכויי מציאת חי פחותים, אבל יש בוץ אחרי היער, אולי כדאי לבדוק שם». היא צועקת: «לא! סבא ידע את המקום, הוא לא היה לוקח את נועם לבוץ! הם בחיים, בטוח! המשיכו לחפש!». ביום החמישי היא יוצאת מהיער בלקות, רואה רכב תקרור שעוצר ויוצא ממנו יעקב חבר של אביה ממתין עם חיוך.
הוא אומר: «היי, ראיתי את המצב, חזרתי מהיער תל-אליאב לפני חמשה ימים». הוא מתקשר למיכאל, שמגיע עם משאית. אחרי כמה שעות, מתנדב צעיר מחפש בחלק אחר של היער, רואה אש קטנה, מתקרב ומגלה שני גופים מכוסי שמיכה. הוא קורא בחשש: «אמא, נועם!». הילד קם ברוגע, אומר: «סבא מתעורר, הוא שותה מים ועושה לחם קטן, הוא בחיים, רק צריך מנוחה». האמא, שהייתה ברגע של מגע, מחבקת את נועם והתינוקת, וחוזרת הביתה עם סבא שלא תמתין יותר.
