ערב אחד בתל אביב, השמש כבר שקעה והקרח רפד את הרחובות, והקץ האמיתי של חיי היה עומד להרים ועמוד. הוא ניסה להציץ אל אהובתו, לשאול אותה שתהיה בריאות ארוכה, ולאחר מכן לקפוץ למרגלות החלון שלה ולשכב בתפנית, כדי שתצא ממנו כל החלום ותשאיר אותו לא לחזור.
החתול האדום עבר שלוש חורפים קשים וזה לא מופרז. ברחוב של שכונה תל-אביבית, הישרדות כזו היא כמעט נס, כי רוב החתולים ברחוב לא מחזיקים מעמד יותר משנה אחת.
הוא נולד בבית רגיל, לצד אםחתולת שהייתה ידידותית לבניאדם. פתאום חיי המשפחה התמוטטו. ההורים מתו בתאונת דרכים, ובנו הבוגר, גבר קפדן שלא אהב חתולים ואף החזיק ברועהכלב עז, החליט להוציא את הדיירים המיותרים. הוא זרק את כל המשפחה החתולית אל הרחוב ללא רחמים.
החורף הראשון לקח את כולם האם, האחים והאחיות. רעב, קור קפיא, כלבים תוקפניים ומכוניות חטפו את גורלם. שרד רק אחד חתול אדום קטן.
הדלתן של המגרש מצא אותו. מצא הוא מילה גדולה מדי הוא רק הבחין בפלא קטן, לקח אותו מהאם, הכניס אותו למרתף של בניין ישן והציב אותו ליד צינורות חמים. שם הוא האכיל אותו כל החורף.
כך הוא נצלה. אף שם לא ניתן לו. דרך חלון שבור במרתף הוא יצא לחוץ, למד את אמנות ההישרדות של חסרי בית להימנע מכלבים, לחמוק מבניאדם, לחפש אוכל בפחי אשפה ולהעוות את הרעב.
בחורף השני נשאר לבד. הדלתן הישן פוטר על השתייה, וניתן לו תחליף קפדן שלא רצה לאכול לו, אך לפחות לא שבק פגז בחלון. הוא עבר את החורף במרתף, למד להילחם על אוכל ועל חיים.
החורף השלישי היה האכזרי ביותר. כל חלונות המרתף הסתכלו על חוץ מזכוכית, ואין מוצא. הוא נאלץ לחפש מקלט אחר. המרתפים נסגרים. באחת השכונות גילה בור ישן עם צינור חימום חשוף על פני האדמה, מוקף שיחים עבותים, שאף תושב לא שם לב אליו.
הוא ערום קפלים של בדים ישנים, חוטים של בגדים, ובנה קן קונספטואלי. מעליו צינורות חום קודמו בחלקים של בניין, והשלג נמס סביבם, אך הלחות והקור הכניסו קפאין לעצמותיו.
הוא עבר את החורף, אך יצא ממנו חצירוח: דק עד עצם, פרוותו קרועה, עיניים ערות. בגיל רחוב, זקנה מגיעה מוקדם, והוא נחשב למבוגר. המזון היה רק פיסות זעירות של שאריות.
יום אחד מצאו את הבור והחליטו לכסות אותו לפני הגשמים הראשונים של הסתיו.
הוא חזר אל הצינור, ישב על קרקע חומה חדשה, והביט למעלה על ערמת שלג. זה היה גזר דין מוות. הוא ידע שזה המקום האחרון שיכול להיות לו, וכל המקומות שכבר נלקחו על ידי חתולים אחרים.
הוא נסע בלילה על ערמת עלים רטובים, רוטט מהקור, אך עדיין נלחם. ובאותו רגע, על קצה קרח, הוא אהב.
כן, הוא אהב.
היא חתולה לבנה-חלקה, חיה בדירת קומה ראשונה ברחוב קריית יפו, אהבה לשבת על אדן החלון ולצפות בחוץ. הוא, מתחת, הביט בה. בתוך הקור הלב שלו הפך לחום.
פעם אחת הוא אסף אומץ, טיפס על עץ, קפץ למעמד מתכת רחב מתחת לחלון. היה זה מדף חורף לאחסון מכולת, וכעת היה ריק. מאז הוא יושב שם, צופה בה דרך הזכוכית ונושם.
הוא לא ביקש דבר, רק הסתכל. לפעמים היא קפצה לכוס הקשקשת של האוכל, והוא סבלק רעב לא מקנא, אלא מרגיש ריק חייתי מתוכו.
הוא החליט שאם גורלו ייקח אותו בחורף הזה, זה יקרה כאן, ליד החלון שלה. הוא יקח עצמו לעגלה, יסתובב כמעין חבילה קטנה, יביט בה, ויעזוב בטמפרורה של אהבה ולא בפחד.
הוא חייך במחשבה על התמונה: חתול אדום רזה, מת למות ליד אדן החלון של אהובתו.
יום אחד היא ראתה אותו וצעקה, ידיה מתנופפות. הוא ברח, חזר, וחזר שוב.
גבר הבית, דני, ראה זאת ולא הרים אותו. הוא הביט בעיניו של החתול שם היה כל: תקווה, כאב, עייפות והערצה לחתולה הביתית. הוא לא הצליח להרחיק אותו.
הפך למביא סודות זרק ליד החלון קטע בשר, קציצה, נקניקייה. החתול אוכל. פעם אחת, הדני נגש לחלון, והחתול, רועד קלה, הרים את רגלו, נגע בזכוכית ונממ.
החתולה הביתית הביטה בו תחילה, ואז בו. בעיניה היה הפתעה.
אתה יודע, אמר דני לחתול באפלה, היא לא רוצה חתול נוסף. ביקשתי גור, והיא סירבה.
החתול קלט את המשמעות, ולא נטש. הבית אינו בשבילו הבית הוא לחיות טהורות, צעירות, חמודות.
בערב המיוחד, הקור היה כבד, הוא רדף, קפא, ופתאום הבין שאין עוד משמעות לא בקלף, לא בחיפוש פינה, לא במאבק אינסופי.
אם סוף הוא בלתי נמנע, שיבוא כאן, ליד החלון שבו מביטה הפלא הקטן שלו.
הוא החליט שהלילה יהיה האחרון. הוא רצה לשים למות בכבוד, להסתכל בפעם האחרונה על הלב שלו, למיאו לחמם את נשמתה, ואז להיעלם. הוא ביקש לאכול את מה שהאיש השאיר לו, לחכות עד שהיא תיסגר בדירתה החמה, ואז להתפנות לתוך חיבוק של חלום שאין בו קור או רעב, רק שינה שלא צריך לקום ממנו.
שלג התחיל ליפול פתאום, והחתולה צפתה בהתלהבות בפתיתי הלבנה שמסתחררים סביב החלון, נחתים על גבו האדום של החתול. היא צחקה, עיניה רקדו עם שלג, אך לא ידעה שהיופי הזה הוא רוצח איטי של המתבונן דרך קרח הזכוכית. היא לא הכירה את הקור, לא ידעה מה זה הקפאון מבפנים.
החתול האדום מתמעט, נקניקייה אחת שנשארה מספקת חום זעיר, אך הוא נמס עם כל שאיפה. הרוח קוצף, הקור חודר לעצמות, אפילו לשבת זקוף נעשה קשה. הוא עדיין מביט בה, אך מבין שעוד מעט לא יספיק.
הוא מתכונן לפרידה כאילו זה האירוע החשוב בחייו, רוצה לצאת יפה: עוד מבט חם על אהובתו, ממיאו עדינה לפני המוות, ולחש ברצון לחיים ארוכים. התוכנית פשוטה לאכול את הפינוק האחרון שהאדם שים, לחכות עד שהיא תיכנס לדירתה, ואז, מתכופף במרמה אל החלון הקר, להיכנס לשינה שאין ממנה קימה.
השלג הפך למסיבה של פתיתי לבן, והחתולה נשארה מרוכזת במבט על ריקודם. היא אהבה את הצפייה, אך לא ידעה שהשלג הוא חנק, שהרוח היא כאב, שהרעב הוא עינוי. היא מעולם לא חוותה רחוב.
החתול האדום, עם נשימתו כבדת משקל, לבו קפא, הזנב הקשיח, העיניים נסגרות. הוא מרים מבט אחרון אליה, נוגע באף הקפוא בזכוכית, מתכופף לכדור קטן. רעד קטן משתרע, הקור נשר במוח כל חזה. הוא נושם את עצמו, מנסה ליצור חום קטן, אך הקור גובר.
הרגשה מוזרה חודרת הוא אינו מרגיש יותר קור. נרדם ברכות, כמו שמיכה נעימה, והוא משחרר את המאבק.
הוא פקח את עיניו בפעם האחרונה, ראה אותה אותה, שלשם טיפס על המעמד, שלשם קיבל כוח לחיות כל הימים האלו. איזה יופי, לחש לעצמו. איזה מוות קל.
הראש נפל, העיניים נסגרו, והדמיון שלו ראה חלון נפתח וידיים טובות מרמות אותו, מלשכות, מלחישות מילים רכות, ובצד, היא, המקור לליבו, הולכת איתו אל קערת מזון חמה.
איזה חלום נפלא, דקק במוחו.
החתולה המשיכה להביט בשלג שנצפ על גופו, מיאו קלה, חיפשה תגובה, טיפטה ברגל על הזכוכית. שום תגובה לא הייתה. היא מיאו חזק יותר, עוד יותר חזה, כאילו צעקה: למה אתה לא משיב?
אך הקור כבר עטף את גופו, הוא כבר לא שמע. הוא נפל לתוך השתיקה.
השלג הפך לו לעריסה לבנה, מכסה אותו כמו משכב.
מה היא צועקת שם? ריבקה, האישה, קראה בכעס. האם היא מתבוננת על שלג?
הגבר, דני, הרים את ראשו מהספה, הביט בחלון. החתולה נחתה וקפצה על הזכוכית, הוא נזכר בעיניה ובעיניו של החתול.
מתוך תנועה פתאומית הוא רץ אל החלון, דחה את התריסים.
מה אתה עושה? ציללה האישה בקול נרגז. אתה בטירוף! תסגור מיד!
הוא לא שמע. החתולה עזרה, קפצה, צעקה.
החלון נפתח, שלג ורוח נחשפו אל הבית.
סגור! קראה האישה, אך הוא חיפש, מצא ערמת שלג קטנה בפינה.
אחז בגוף הקטן הקפוא והביא אותו לשירותים. החתולה רצה אחריו, האישה הלכה אחרי.
באמבטיה המלאה באדים, הוא ניקה את החתול האדום בקפידה, המים החמים נגעו בעורו הקפוא. החתולה ישבה על רצועת האמבטיה, הביטו בו בכאב חמוד.
אני עושה מה שאני יכול, לחש דני, תוך שהוא משפשף את החזה הקטנה, מנסה לנשום חיים פנימה. האישה עמדת בפתח, צופה בשקט.
הוא חיבק, מסר, התפלל: בבקשה… תחזור.
החתולה ניבחה איתו.
פתאום הוא שמע קול מרחוק, כאילו מהעולם האחורי קורא לו לשוב. הוא תהה: למה? כאן כל כך טוב, כך שקט, למה לחזור למקום של כאב?
אחר כך נשמע קול שלה קול של אותה החתולה, שמלווה אותו בכל יום, נותן לו סיבה לחיות.
זה לא ייתכן היא כאן קרובה? רק מבט אחד
העיניים נפתחו באיטיות, כאילו משקולות על כפותיו, והוא הרים אותן, ראה את דני, פניו אדומות מרגש, לצידו היא, חיה, שמחה, עם עיניים מלאות אושר.
יש! צעק דני, מחבק את החתול הרטוב.
החתולה קפצה לרצפה, רוקדת, מיאו שמחה.
איפה מגבה? שאל דני את האישה. חפשי מגבת! מייבש! מהר!
הוא ייבש אותו במגבות רכות, ייבש במפוח, נגעו באהבה. החתול לא הבין אם זה חלום. החתולה נרסקת במורד הפנים שלו.
הוא חשב: זה בלתי אפשרי, זה יפה מדי כדי להיות אמיתי. מותו היה שווה את זה.
אחר כך האישה הגישה לו חלב חם. הוא לקח לגימה, גלים של חום זרמו בצינורו, הוא שיעק קושי, דחף את הקערה ברגלו, ואז חיבק אותה בחוזקה וגרס בקול רם.
הוא יחיה, אמר דני בביטחון.
החתולה נחתה על צדו.
איך קוראים לו? שאלה האישה אחרי הפסקה.
איך קוראים? חייך דני. קוראים לו אהוב. כך הוא אהוב.
החתולה מימתה כאילו אישרה.
מאז אהוב גר בדירתם. הפרווה שלו מבריקה, הזנב רך ושרירי, העיניים שלו שלוות ומלאות תודה.
הם ישבצים יחד על חלון הדירה, מביטים אל הרחוב. אהוב נזכר בתצפית על הזכוכית, לפעמים הוא נאנח בכובד, והיא משאירה יד על כתפו, אומרת: אתה עכשיו בבית. עכשיו אתה שלנו.
מתחת, עדיין רודפים החתולים שהדלתות סגרו; הם ממשיכים לחלום לשרוד חורף נוסף.
הם מקווים
