יום חמישי, 3 באוקטובר כתבתי היום, אחרי ערב סוער.
הגשם בטלי יורד ללא הפסקה, והרוח חודרת באפלים לחצר, משמיע רשרוש בקבלות. אני, דוד אליהו, יושב במטבח, מביט בחלל הריק. כבר שנתיים החיים שלי נמסרו לשגרה קפדנית: קימה בשבע, ארוחת בוקר בשמונה, חדשות בשבעה ועשרים, סדר מדויק לכל דבר, נעליים מסודרות ליד הדלת, כוסות מדורגות במגירת הארונות. כך עברו הימים מאז פטירת אשתי, רונית.
יפה, ממש יפה, לחשתי לעצמי. הלילה הייתה מתעניינת.
בצהריים יצאתי לקנות לחם מהסופר במרכז. ליד דרוגת המדרגות, על מדרגות האחוזה הישנה, ישב קוטיק רך, פרוותו כתומה ונבילה, עין אחת מבוהלת וקפיאה. הוא רועד, כאילו משולב מזיעה מקור וקור.
מה שלומך, חביבי? התיישבתי לידו. נראה שאתה עובר קושי.
הקוטיק הביט בי במבט שמדבר: «החיים קשים, זקן». השמטתי את ידיי אליו.
תתקרב, הזמנתי.
הוא לא נבהל, חיבק את היד שלי ושורק ברכות עדין.
חמוד שלי, חייכתי.
פתאום נשמעה חפצית צעדים. גילה כהן, השכנה מהקומה שלישית, ירדה לאסוף אשפה.
דוד! קראה בקול רם. מה אתה עושה עם היצור הזה?
הוא קפא, חפשי, אמרתי מבלי לגלות חוסר נחמה.
נכון! הוא מביא קרצרים ומחלות, חייכה בגישה קפדנית.
הסתכלתי ראשית על גילה, אחר כך על הקוטיק.
נלך למקומות חמים, אמרתי בשקט. הוא יזדקק לכך.
אתה משוגע! קראה גילה. לא תכניס לכלוך לבית!
אם יעזוב, הכול יהיה נקי יותר? הגיבתי בטון.
חזרתי הביתה עם הקוטיק, והולך לצידי בטחונה. הוא עצר בפתח, נשף את האוויר.
אל תפחד, תיכנס, חיזקתי אותו. כאן לא רחוב.
קיבלתי אותו למקלחת, שפכתי מים חמימים, הוספתי מעט שמפו. הוא סגר עיניים והתחיל למגרר, כאילו במרקחת.
חרי, הלחתי לעצמי, מביט בפצעים ובקצוות המרה. מי גרם לך כך?
אכלתי לו כמה פרוסות סלמי וגבינה; הוא רצה במהירות. קראתי לו רימון, כינוי חביב לכתום.
הנחתי מגבת ישנה על חימום, והוא נרקם לתפוח קטן ונרדם מיד. התבוננתי בו ובחשתי: «היום אני צריך מזון, רופא, אבל גם חום חיים בחללים הריקים».
החלטתי לתת לו לילה אחד, אולי יותר.
בבוקר ניגן רעש במטבח כלי נופלים, כלי מזון מתפזרים, קוסמת רימון לוחשת רגלו.
מה עשית? קראתי אליו.
הקוטיק הרים ראשו, הביט בי בחסרת עניין, כאילו אומר: «בוקר טוב, איך היה השינה?»
הכל! נאנחתי. אני לא מוכן לזה עדיין.
נעמתי בין הריסוק, חשתי את המחשבה מבורחת: שני שנים של סדר מושלם, והיום הכל מתפרק כאילו חווה.
פניתי אל רימון: «אחי, לא אצליח בלי אותך. סליחה». הרמתי אותו והלכתי לדלת. שם פגשה אותי גילה, מחייכת במבט מתנשא.
ראיתי את ההריסקה! קראה. אמרתי לך שזה יסתיים רע!
הסתכלתי תחילה עליה, אחר כך על רימון שנח על חזהי, מגרק.
לא אתן לו, אמרתי פתאום. הוא כאן.
מה? למה לא? שאלה.
יתרגל, אביא לו טיפול, השבתי.
הוא יפרק את הכל! קראה.
הבית שלי לא ארמון, עניתי.
גילה השאירה את דלתה סגורה, ואני נשארתי עם רימון והמטבח הרוס.
רימון, נאנחתי עמוק, אם הגעתי עד כאן, אחראי עליך.
המשכתי לנקות, הוא יושב, מתבונן כקהל.
ראית איך העניינים מתנהלים? אמרתי בזמן שמגרש. אני מתעייף, ואתה, צופה. מה אתה צופה?
רימון מיממן, כאילו מסכים.
עד הצהריים הכל נצץ שוב, אך ברגע הישיבה בצלחת, רימון קפץ על המדף ושבר ערמת ספרים.
אתה מתעלם! נידחתי.
הקול השתחרר, וכעס חלף. משהו השתנה בתוכי, כאילו נפתח מנגנון משוער.
בשעה בערב הלכתי לסופר לקנות מזון לחיות. הקופה הפתיעה אותי במבט:
קחת חתול? שאלה.
נראה שכן, השבתי בחיוך.
ויש לך חיית מחמד בבית? חייכה היא.
כן, זה גרם לי להפתיע, עניתי.
החזרתי הביתה, האכלתי אותו במזון קנוי, הוא גרס והצמיד לרגלי.
אהבת? שאלתי.
הקוטיק נשפשף אליי.
בשבוע הבא חיי השתנו לחלוטין. קם לא משעון אלא מקולו של רימון שמחפש חום. בערבים הפסקתי לצפות בחדשות והתחלתי לשחק בחוטים איתו.
הלידה הייתה תצחק, חשבתי. מה קורה לבן זוגה של האישה המאורגנת.
הדירה התמלאה במתקני קופי, קורת גרב, קערות. השקט המת. המוות של השקט. הבית חזר לחיות.
גילה מגיעה מדי פעם, שואלת שאלות בלתי מובנות, בוחנת את רימון.
הקמת חוות חיות כאן! מתלמדת. תחכה לכיתונים.
ולא כיתונים? חייכתי. נקייה יותר מרבה.
היא מזדיינת, נוטרת, והאוויר בדירה מתמלא בריח חם, לא ריקון סטרילי.
שלושה שבועות עברו, והייתי מצייר את המנורת חימום. רימון קפץ ליד ידיי, טיפה בצבע, וגרם לשטחים לבנים לזרום על הרצפה.
אומנות, צחקתי, מרים אותו.
הדלת נפתחה, גילה חיפצה במקצץ:
מה עושה כאן רימון? קראה.
מתרגל באמנות, הצגתי את הכתמים.
שום חוק! היא קראה. אל תתן לו כך!
תן לי, גילה, זה יפה! עניתי.
בשבוע הרביעי קניתי צעצוע חדש בחנות, המוכרת קיבלה לי נשימה עמוקה.
אתה ממש מפנק את החתול, אמרה.
הוא שווה, מיסתי.
רימון קיבל בברכה, ניגן בעדינות, ואז שאלתי בחשש:
התגעגעת? לחצתי. ואני גם מתגעגע אליך.
הרגשתי חוסר שלמות, כאילו מישהו ממתין לי. הרימון החזיר לי את ההרגשה של חיות, של קיום.
חודש לאחר מכן, גילה באה לבקשת צילום:
אפשר לצלם אותו? אשמח לשלוח לנכדה.
בוודאי, השבתי.
היא צילמה, והיא צחקה בקול שלא שמעה זמן רב.
אחרי שהיא עזבה חשבתי: «גם היא השתנתה, הפכה לבעלת לב. אולי זה רק במוחי».
בבוקר הקול השקט של הבית התפשט. נזכרתי ברימון. קראתי:
רימון? קמתי חזק.
אין תגובה. אין רחש על החזה. אין עקבות.
חיפשתי תחת הספה, במגירות, מאחורי המקרר ריק.
הקערה עם מזון נותרה ללא טעם. הלב נשבר.
זה בלתי יאמן, לוחשתי, הקול רועד.
חיפשתי את כל הדירה. שוב ושוב, ולבסוף נזכרתי במרפסת. הפתיון נפתח, והייתה חור פתוח. על הרצפה שברי קערת חרס.
אלוהים… אמרתי. הוא נפל!
הקומה הרביעית, למטה קונקרט חסר.
לבשתי בחיפזון, יצאתי אל הרחוב. חיפשתי בכל השכונה, תחת מכוניות, במרתף.
רימון! קראתי. איפה אתה, חמודי?
הולכי שעברו הביטו בעין רחמנית.
סבא, מה קרה? שאלה אם אם צעירה עם עגלה.
החתול נעלם… קול דמעותיי.
אולי הוא משוטט? קורה לפעמים.
אני לא בטוח… הלכתי.
חיפשתי עד שהיום הלך, חזרתי הביתה, ישבתי מול הקערה הריקה, לבי כואב.
דלת נפתחה; הייתה גילה.
דוד, שמעת את הקריאות ברחוב? משהו קרה?
הרוח נעלמה, אמרתי בקול רעוע. עשוי להיות נפל, אולי ברחוב… לא יודע.
גילה חקרה את המרחב.
חיפשת בכל האזורים? שאלה.
כן, בכל המרתפים.
אולי מישהו לקח אותו? הוציאה רעיון.
אולי… התחלתי לחשוב.
היא ליטפה אותי בחום, ניסה להרגיע.
בלילה לא נרדם, קיוויתי לשמוע מימיו של רימון, אך רק שתיקה עמוקה.
בבוקר היה ברור: ללא רימון אינני יכול לחיות. בחודש האחרון הוא הפך לחלק ממני.
היום השלישי של החיפוש, הפעלתי על הכביש תמונה של רימון כתום, חזה לבן ושאלתי אנשים אם ראו אותו. חנות לחיות הציעה לפרסם מודעה ברשת.
«חתול נעלם רימון. רחוב השלום, ת”א. פרס מובטח». הטלפון נשאר שקט.
ביום השלישי כמעט ונתתי את זה, יושב בחלון, מביט במרחב שהפך לחסר תכלית. החיים שהיו מדודים הפכו לכאוס חם, צחוק, חום, ומשם נעלם.
זה נכתב לזקנים, חייך לעצמי, מביט במראה. לחיות בשקט? לא בשבילי.
בעוד ערב של היום השלישי שתיתי תה כדי לשכב, פתאום שמעתי קריאת מיאו רחוקה.
הקול חזר, נמשך. קפצתי למדרגות:
רימון?!
שקט. עליית קומה למעלה:
רימון! אתה כאן?
בפינה של החלון בקומה השנייה, רימון היה, רעד, רגיש, מיאו מתמיד.
אלוהים התעלפתי. איך נגעת לשם?!
הוא היה דליל, מלוכלך, אך חי.
חכה, תחזיק, חיבקתי אותו, ידיי רועדות. פתחתי את החלון בזהירות והשלכתי אותו חזרה.
הוא כמעט לא נזז, אך כשקרבתי אליו, גרגר ברק, הוא נחרר במרומו. דמעות חצו את פני.
טיפש, לחישתי. למה עשית לי כך?
החזרתי לו חלב חם, באיטיות האכלתי אותו. עד ערב הוא חזר לחיים, אפילו ששיחק ברגלו.
יופי של דבר, חייכתי בעיניים דומעות. הכל טוב.
זה כבר ינואר. שלושה חודשים מהרימון הגיע לביתי, וחודש מאז שנעלם.
עומד ליד החלון, מתחמם, רימון שוכב על אדן החלון באור השמש, מלא ונינוח.
אתה כעת מלך הבית, צחקתי. הפכת למזוהה.
הוא משיב במחרודה, עיניו סגורות.
דופק דלת גילה נכנסת.
אפשר? הציגה.
תיכנסי, גילה.
היא כמעט הפכה לאורח כבוד: מביאה תה, צעצועים רקומים, אפילו עכבר מצופה חוט.
איך הוא מרגיש? מלטפת את רימון.
הוא חי כאחד, אוכל, ישן, גורם לבלאגן.
ואת? מצאת שהבאת אותו? שאלה.
התבוננתי סביב: צעצועים, קערות, שערות על הפרווה. אין סדר, אלא חיים.
לא חרטתי, עניתי בכנות.
אולי גם אני אחזיק חתול? חייכה. זה משעמם בלעדי.
אולי, רק אחרי חיסון, וטרינר, הצעתי.
אתה יודע, היא חייכה, אני לומדת.
ערב, על הספה, אני צופה בטלוויזיה, רימון נרדם על ברכיי, מתמתח ומשתחרר על גבו.
זוכר איך רציתי לשגר אותך? גרתי בחיוך. טיפש.
הרחוב חורפי, רוח ינואר, אך הבית חמים, נוח, מלא.
מביט ברימון השנתי, מבין שהחיים חוזרים. מחר הוא יעיר אותי במיאו שלו, והיום הזה הוא האושר האמיתי.
תנוח, רימון, אומרת, והקול שלו רץ בחדר, לולאת ליטפה של שקט.
