אחרי פיטורין, באותו בוקר של שלישי, מאיה מתעוררת בלי שעון מעורר וללא תכניות.
אז מה, היום בלי עבודה? היא אומרת לעצמה מול המראה.
השתקפות אינה משיבה, פניה נשארות ללא שינוי.
המטבח ריק, הראש ריק. המקרר מרים רעש של ריקנות, הקפה נגמר, משחת השיניים נגמרה. נשארים רק השמיכה הישנה, המטרייה והתחושה שחייה מתחילות להסיט את החול השחור שלשׁנים קודמות; אתמול הפכו לכך לרשמי.
בלי דמעות. קמים ומחשבים משהו. למה לא לנסוע כמה ימים, אפילו סתם למקום שבו אף אחד לא שואל.
היא מוציאה מהארון תיק נסיעות ישן, זה עם הפינה הפורחת, רוכסן שלא נסגר עד הסוף, ריח של מלונות עם שטיחים מגולגלים. באופן משונה, התיק מרגיע אותה.
שלושה ימים, לאן שהאוויר נקרא.
היא מגיעה לתחנת הרכבת בצהריים, כשהעיר עומדת במנוחה של הצהריים: השמש פוגעת בפניה, אנשים נעים לעבר, והמחשבות נעלמות. הרכבת מגיעה בעוד שעה. התיק ברגע זה כביד יותר מבית.
והנה היא רואה אותו.
שב ליד ספסל כמו נוסע ללא כרטיס. כלב אפור ומתפזר, עיניים חיוורות כמו בגד ישן אחרי גשם. לצידו תיק בד, כאילו נזרק ולא חזר.
מאיה מתקרבת. הכלב לא זז, רק מביט. על הקולב תלויה תגית קרועה, אך קריאה:
«אם אתה קורא את זה בבקשה, עזור לי לחזור הביתה».
צחוק? היא שואלת. או שאתה רציני?
אין תשובה, רק נשימות שלוות ומבט שמראה שהוא יודע שהיא תחזור בכל זאת.
מאיה מתרחקת, קונה כרטיס ויושבת על ספסל קרוב. הוא מביט באנשים העוברים, לא בוחר אף אחד.
למה אתה מחכה? היא שואלת. יש לך GPS?
שום תגובה. רק מבט מלא תקווה שקטה.
כאשר הרכבת מגיעה, היא קמה. הכלב לא הולך אחריה, אבל משך את האוזן וזה מספיק.
טוב, אני לא יודעת לאן אתה רוצה, אבל שלושה ימים נצא יחד. נגיע לכפר ונפתור שם.
הוא קם ועוקב אחריה ללא רצועה, כאילו כבר ידע שהדרך שלהם זה עתה מתחילה.
בתוך הרכבת המובילת שואלת:
עם הכלב?
כן.
יש לו תעודות?
לו? כנראה שלא. אבל יש לי דרכון.
נו, רק שיתנהג בשקט.
הוא שקט.
הכלב מתמקם תחת הספסל, לא מפריע, לא נזעם.
אתה מתורבת, מגרדת מאיה. אל תתרגל, יש לי רק שלושה ימים וללא אשליות.
אחרי שעה היא נרדם, אחרי שתיים מתעוררת כשהכלב מניח את ראשו על רגליה. הוא נרדם שלווה, והיא חשה לראשונה במעלה השבוע שהיא לא לבד.
הם מתלוננים בדירה שכורה שמצאה דרך חברים ישנים. שני חדרים: אחד עם חלון, השני ללא. היא בוחרת את השני, לא שם לב לכלב.
איך קוראים לך? היא שואלת.
הוא שותק, מביט ישירות בעיניים.
טוב, תקרא לך אפיק. אפור, שקט, מעיק. רק עד עכשיו, אל תתפלא.
מחר האוטובוס לכפר יוצא מוקדם יותר. מאיה מחליטה ללכת ברגל, אפיק הולך לפני, לעצור לפעמים לבדוק שהיא עדיין באה.
הכבישים מפוזרים עצים, מכוניות נדירות חולפות, והיא מגלה שהיא לא הלכה כך מזמן ללא מטרה וללא לוחות זמנים.
ברגע מסוים אפיק מסובב.
לא אל כך, היא אומרת, אך הוא לא פונה.
אחרי כמה דקות הוא חוזר ועומד לצידה, כאילו אומר: «בסדר, נלך בדרך שלך».
הם נכנסים לבית קפה על הדרך: מרק חבייתי, תה בכוס משובצת, לחם עם ריח מקרר. אפיק אוכל רק אחרי שהיא מציעה, בזהירות מרובה.
מאיפה למדת כך?
הוא לא משיב, רק נמתח כאשר נכנס איש בחליפה אדומה.
בשעת ערב הם חוזרים לדירה. אפיק מתמקם בפתח, מאיה על הספה בחושך.
אתה מוזר, רגוע, כאילו זה כבר קרה קודם.
הוא נושף בחשש, כאילו יש לו חוויה משלו, אך אין מילים.
מאוחר יותר, היא שוכבת תחת השמיכה וחושבת מתי בפעם האחרונה היה מישהו לצידה שמסתכל והולך בשקט, בלי לדרוש דבר. היא נרדמת ולא חולם על אף אחד.
בבוקר אפיק יושב בפתח, מוכן לדרך. מאיה לובשת מעיל ומבינה שהיא לא חושבת לחזור לעיר. היא רק הולכת אחריו. פתאום זה היה מספיק.
כאשר הם מגיעים לכפר, מאיה מרגישה שהמקום חיכה להם זמן רב. השביל ידע צעדיהם, הגדרות הישנות נמתחו כדי שמישהו באמת יעבור.
הבית של סבתא נמצא בצד, בכניסה שקטה. שער מצופה בצבע מתקלף, תיבת דואר ישנה, גג שמוכן להישבר ברוח חזקה, וכסא שבור בפתח. היא מכניסה מפתח לנעילה, נושמת ריח של אבק, עץ ושנים ישנות, ומרגישה כאילו חזרה לעצמה האבודה.
אפיק לא נכנס פנימה. הוא עומד בפתח, מביט אליה ואז מתהפך אל שביל מתפתל עם עשב גבוה ועובר דרך שער שבור.
היי, לאן אתה? קוראת מאיה.
הכלב לא מסתובב.
ברצינות? שלושה ימים הלכנו כאן, ועכשיו «זה» נגמר? לא.
היא הולכת אחריו. הוא צועד בביטחון של אדם שמכיר כל פינה, כל בור, כל שדה נטוש.
הם מגיעים לבית קטן, כמעט נסתר, עם קו קימור, חלונות עץ, שלט כתוב: «רח האגם 3». על גדר תלויה פתק מתקלף: «הבעל נפטר. הבית נעול. פניות למריה פטרובה, הבית החמישי משמאל».
מאיה מביטה באפיק.
זה הכוונה? חיפשת את זה?
הכלב יושב, לא משמיע קול, כאילו מחכה שהיא תבין לבד.
הם הולכים למריה פטרובה, אשה בת שבעים עם שמלה בלויה וקול רך אך בטוח.
אהה, פאשקה אלוהים יזכיר אותו, היא אומרת. הוא היה אדם טוב, שקט, עם כלבו כאילו הוא בן משפחה. זה כלבו? כך נוצרה ההזדמנות חשבתי שהוא נעלם.
הוא הגיע בעצמו, משיבה מאיה. על הקולב כתוב: «עזור לי להגיע הביתה».
הזקנה מציצה בעיניים.
לפני שפטו אותו בקבר הוא ביקש ממני להכין תגית. אמר: «מאש, מרגיש שהוא ילך לחפש». עשיתי זאת. למחרת פאשקה מת.
מתברר שהכלב נעלם לאחר ההלוויה. מריה מניקה את דמעותיה ומספרת בשקט:
הכלב הזה מיוחד. גם כשהוא עצוב שותק. כששמחה כאילו הוא מבין שהשמח הוא שקט.
בערב מאיה פותחת את בית הסבתא, מסדרת שמיכה, מכינה תה בכיריים ישנים. אפיק שוכב בפתח.
אתה ידע לאן נלך, נכון? שואלת.
הבית מריח בעץ, באדמה ובמשהו מוכשר. היא מדליקה מנורה, מוציאה אלבום, נזכרת במילותיה של סבתא: «אם אדם בודד, צריך חיה כדי לשתף שתיקה». היא מבינה שהיא לא רוצה לחזור לחייה הקודמים.
בלילה אפיק נעלם, חוזר אחרי שעה, רטוב ובוץ, עם אלבום פגוע בפה. היא פותחת את העמוד הראשון גבר בן חמישים עם הכלב שלו ברגליו, הבית והפלאק: «אל תיגעו בנו. היינו כבר בכל מקום». תמונות נוספות של חייהם, ובאחת תגית הקולב: «אם אתה קורא את זה בבקשה, עזור לי להגיע הביתה». חתימה: «אם אינני אחזה לך לפני שמישהו ישמע».
מחר מאיה קונה בכפר פטיש, צבע, אוכל לכלב ומתחילה לסדר את הבית. אפיק מתמקם בכיסא ליד החלון, לפעמים יוצא וחוזר עם “טרופות”. יום אחד הוא מביא שלט חלול מתשתית האוטובוס. מאיה צוחקת:
אתה הארכיון שלנו.
כחצי חודש מגיע וטרינר, בודק את הכלב: שמונה שנים, בריא, שבר רגל ישן. הוא אומר שהוא יחיה עוד זמן רב. אפיק יושב בפתח, כמו מגן.
חודש לאחר מכן, מאיה כותבת לעצמה מכתב: «את מצוינת שהיצאת. אם תחזרי תשאלי מדוע. כאן אני נושמת אחרת. כאן אפיק. ואני. החיים». היא שורפת את המכתב בחצר, והכלב מניח ראשו על נעליה.
היא עדיין לא יודעת אם תישאר לנצח, אבל היא הולכת קדימה ללא תחושת האבדן.
