איזו נכדה יש לך, יעקב דוד, שחורה העיניים ולבנה השיניים.
מי זה? זה לא שלי?
איך שלא, היא שלי, אדוני, בדיוק שלי פעם בכדור הארץ נולדת אחת כזאת, כבר עשרות שנים עברו נכדתו של אריאל, ואני כבר אהיה סבתארבת.
אבל יעקב, כולם שלכם צבועי שיער לבן אני מכיר את כל משפחת אברמוב, היית אצל סבי בעבודה אבותיכם שירתו באמונה ובצדק
כן, שירתנו, אבל מאיפה אנחנו הפכנו לכאלה, אתה יודע? סבא שלי היה קצין, והדוד, והאב, ואני
הבנים יוצאים לעיר: שלמה עובד כרכבן, עובד אצל בעלת הבית, מריה, עשירה ויש לה ילדים ונכדים.
שמעון עובד בחנות, גם הוא מתפרנס היטב, מתכנן לפתוח עסק משלו.
אריאל, סבו של אביטל, חייל בצבא, קיבל תעודות, הנסיך יצחק שיבח אותו רבות ועזר לו.
אריאל חי טוב, מנהל משק חקלאי חזק.
הוא נישא לבת של יוסף, שזכותה תולדה של אביטל, שמחה את כולם.
במשפחתי הנשים נדירות, רוב הילדים בנים, וכשהולדת בת, היא תמיד מזכירה את אביטל
כך זה, אדוני
הזקן רות מתעסק ברשתות, ולצדו מתרועעת ילדה שחורה העיניים, ידיים גמישות, אצבעות דקות, יפהפייה, כאילו לא ילדה.
לצידה עומד יוסף, נושא את מבטו של אביטל, אינו מצליח להוריד את העין ממנה.
אביטל, תתחתני איתי?
אני עדיין צעירה, אדוני
בטח קטנה, כשאת תגדלי, תבואי?
כשאתה תגדל, כבר תהיה זקן. למה אתה רוצה אותי? אני אלך לבן צעיר.
ולמי? כבר מצאת מישהו?
עדיין לא, עדיין לא הגיע הזמן. סבתי דיקלה אמרה שאבין כשהוא יגיע
נראה מבוגרת בחשיבה, עיניה רציניות.
סבתי דיקלה? יעקב, מה זה אומר? מי זאת דיקלה? באומה שלנו לא הייתה אישה בשם כך
אה אדוני אל תתן לה לשכנע אותך, היא רק מדברת בחסר, ילדה עדיין
אדוני, אפשר לשחק עם מיקה? הילדה מתרחקת בריצה לשביל על שפת הנהר, מתחרה עם כלב ציידו של האדון, מיקה.
איך היא יודעת את שם הכלב? יעקב?
אולי שמעת, אולי מישהו אמר
רק היום הבאתי אותו.
אדוני, אתה חכם, אל תמציא שום דבר שלא קיים, היא משקרת ואתה משקר גם
בינתיים הילדה רצה על גדות הנהר, והכלב השפני רץ סביב.
הסיפור נוגע ללב יוסף, בחור צעיר, כמו הרבה אחרים בגילו, מתעניין במיסטיקה, כותב שירה, מעניין.
בפעם הבאה הם נפגשים באביב, אביטל באה עם סבה לאסוף פטריות, ויוסף יוצא לטיול עם מיקה.
הוא משנף שירים לעצמו, והכלב, שהיה רגיל לעמוד לצידו, רץ שמאלה, מרקיד את אוזניו.
מיקה, מיקו, שומע יוסף קול ילדה.
הוא הולך בשביל, רואה את הכלב נופל על הגב ומרעיש רגליו לפני הילדה המסתכלת עליו.
שלום, אביטל.
שלום, יוסף.
את לבד?
למה, סבא שלי אוסף פטריות.
הם הולכים יחד לכיוון סבו.
אז מה, אביטל, עדיין לא שינית דעתך? אולי תסכימי להתחתן איתי?
לא, אדוני, גורלך שונה. תצטרך לחיות במקום זר, שם תמצא את גורלך, ותתגעגע לבית ישראל כל חייך ולא לי.
אתה מתכוון?
כן, ניפגש שוב כשאגדל, רק שתהיה לנו פגישה קשה כמו הפרידה.
אתה מדבר בשירה, אביטל.
זה לא אני, זה סבתא דיקלה אומרת
מי היא דיקלה?
שונן. כמה זמן עבר, סבתי פשוט אומרת וכולם רצים לשחק עם מיקה.
יעקב, למה לא סיפרת לי על האגדה המשפחתית, למה הולדות כל הנקבות כאלו, כמו אביטל?
אה, אתה יודע, יושב על חומה, מחייך, אומר למה לי, סרי, אתה בכלל לא משויך למשפחה שלנו אבל
לא יודע, הכל סביבי מתהפך, רוצה לדעת.
אז תשתמע, אסביר.
פעם רחוקה, בזמן שהצרים היו שוכנים לידינו, הגיע מחנה של צוענים, שרו, רקדו, ניגנו.
היה בעל בית, אוהב צוענים, עשיר, קיבל אותם לארח.
אחת הצעירה, ילדה, יפהפייה בלי תחרות, עיניים שובבות, שפתיים בוהקות, שיניים כחרוזי פנינה, שערים כעורב, מכסה בטלית צבעונית, לבושה במוניסטו.
היא רקדה, והקולות סובבו סביב, קולות האוהבים זלעדו דמעות.
קראו לה שונן, מכשפה, אבל היא קיבלה שם משמה דיקלה.
הבעל בית נמשך אליה, ניגש לאביה, ביקש לשאת אותה, למכור או להעניק.
איך אפשר למכור או להעניק? תמה זבי, זקן שבכפר, צוענים חופשיים, אינני מוסר את בתי בכפיה
היא צחקה בקול רם, העלה עלים ברוח.
אתה מדבר אליי כשאני נכדה? איך תוציע לי?
הבעל, משוגע, ניגש, תפס את שמלתה, ניסה לנשק.
הוא פוזז כסף לשמאל ולימין, מנסה להרשים אותה.
בוא איתי, אפגוש אותך עם הקיסרית, אקח אותך לחצר המלכות.
למה אני צריך? אני מלכה בעצמי, של מרחב פתוח, לא צריכה ארמונות, נעליים או מרכבה זהב, אני רצה רגליים על שלג רטוב, חף נעליים.
ולא תפחתי אותך, תכניסי אותי לכלא זהב, אה?
היא קראה: אתה יקר לי יותר מכל.
לך, תתחרט.
הוא לא שמע.
הצבא הצועני, ראה שהוא משוגע באוהדת, בלילה אחד פרש, הוא רדף אחרי הצוענים עם חיילים, האשמות של גניבת סוסים.
קול זעקה נישא אל ההרים, והבעל מציע להחליף אנשים בּדיקלה.
היא יצאה אליו, ביקשה לשחרר את הצוענים, הלכה ברגל, שרה שיר.
הזקנים מספרים שהצעה של ציפורים מעופפות עברה, וכאשר הם הגיעו לאחוזה, נפרשו, קראו.
טוב, אדוני אמרה היא האמרתי לך שסכנת תבוא עליך, אינך צריך לחכות לי. תפסיד את האהוב עליך.
הוא מבולבל, בחיי האהבה שלו.
הוא מתחיל מסיבה, מזרים כסף, מזמין אנשים, משיר שירים, מתרגל לכתיבות על דיקלה.
מתי תהיי אשתי? שאל הבעל.
עדיין לא הזמן, ענתה, לא העשית מספיק בשבילי.
היא משכה אותו לחלק את העושר על האיכר, בינתיים אנשים מגיעים מהקיבוץ, משירים עליו שירים.
אחד היום, בנו של הבעל, אליאב, מגיע, בן חוץ, אך מוכר, יורש של כל מה שנשאר.
הגיע הזמן שלי אומרת דיקלה לבעל.
שבועיים לאחר מכן היא יוצאת אל השטחים, אל המחנה, והולך אחריה אליאב.
היא מחכה לשעתה, ולמי שיהיה בעלה, מחכה.
אל תלך מתפלל האדון המשוגע.
לא, אני מזהיר אותך, אני אקח את היקר לך ביותר.
שחרר את בנך, זה הדבר היחיד שאשמר.
אני לא קורא לו, הוא נמשך אלי באהבה, הוא אשמה שלי, נושא את האמת.
הם הולכים בלילה, אל השטחים, אל האשורים של הצוענים, למקורות המבעלים.
מה קרה ליועץ? שואל יוסף, למה רק אליאב חזר, בלי דיקלה?
מי יודע? אולי היא נפטרה, אולי מצאה צוען אחר
זה שקר, דיקלה לא מצאה אף אחד, קוראת אביטל, אהבתה חזקה, לא שחררה אותה, היא הלכה מוקדם.
מה קרה לדיקלה? שואל יוסף, היא הלכה?
נולדה פעם בכדור הארץ, בכל דור נולדת ילדה עם כוח דיקלה, ואני, סבתא, נתתי לאביטל ברכה מלאה.
כמה שנים יוסף ואביטל מתרחקים, הוא מוצא מסמכים על אדמתו של רפאל, שמאחורי כרם שלו.
הזקנים נפטרים, יוסף מוצא רעיונות חדשים.
הפוליטיקה במדינה משתנה, אך לא כמו שרצה יוסף, הכל הולך אחרת.
הוא נעצר עם חבריו במבנה המורשת של אביו, שם הם נגרמים עד החלטת המפקד הגדול.
יוסף, אדוני שומע בלילה קול של נערה בחלון, מתבוננת בתאורה ירח, יפיפייה, מזוהה, יוסף, בוא איתי, רק חצי שעה, אחרי זה השומרים יעירו.
יוסף וחבריו נוטשים דרך הנערה, היא מובילה אותם למערות שלא ידעו עליהן.
עמי הזה היה כאן מאות שנים, אל תחששו אני עומדת לעזור.
אביטל? איך הפכת?
מה, אתה מחזיק? היא מחייכת מבוגרת.
אתה, אביטל
זכור את האגדה המשפחתית
היא מצילה את יוסף וחבריו, מאירה דרך נמלים, מובילה אותם לנמל, משיגה קשרים כדי להפליט אותם לחו”ל.
אביטל, בוא איתי, הפכת לידידי יותר משותף.
לא יכולה, אדוני גורלי שונה, לך וחיי ארוך.
אביטל, רק נסי, כמו אחות קטנה, בבקשה.
לא, יוסף אני חייבת להישאר כאן, לסיים את דרכי, להתראות.
בגלל גלות, יוסף מצייר בזיכרון את פניה של אביטל, מראה לאמן, והאמן מצייר פורטרט.
הוא נישא, אוהב את אשתו, אך משאיר באהבה טהורה את דמותה של אביטל בליבו.
כולם חשבו שהיא רק סיפור, רק אחרי שמותו של יוסף, זקנתו, נחשף סוד הפורטרט.
אביטל חיה הרבה, נישאה למפקד הגדול שהגיע באותה לילה כששמעה שהיא עוזרת לחבריה לברוח.
בזמן הרדיפות, נרצח בעלה, נזכר, והילדים גדלו שלושה בנים ובת.
אביטל לא חייתה עד הזקנה, ראתה רק את נכדה הראשון.
כשנולדה בתו של נכדה של אביטל, כולם נדהמו מהדמיון לשורש המשפחה.
מיכאל, למי יש אצלך איילה כזו, אתם כולם נראים טובים, אבל היא לא נראית ממש משושלתנו שואל שכן.
שלנו, שלנו צוחק מיכאל מזרחי, עדיין שלנו.
איך קוראת לה? האם היא צוענת? תראה את השרשרת על צווארה.
לא שרשרת, זה מוניסטו אומרת הילדה, מביטה בעיניים שחורות, ברורות, ויקראו לה דיקלה.
