זה היה זמן רב לפני, ואני זוכר איך דוד כהן נעמד דומם כמה רגעים ארוכים. העולם שבו היה משוכנע שהוא יכול לקנות הכול אנשים, זיכרונות, עתיד התמוטט ברגע אחד, כשנערה עם נעליים שחוקות פתחה בפיה משפטים קצרים וחדים.
מי הראה לך זאת? הוא לחש בסוף, קוליו מתבלבל.
אף אחד, מר כהן ענתה מאיה ברגיעה. אני רק מבינה. לפעמים השפות מדברות בעד עצמן.
אילה לוי, אמו, עמדה בצד, ידיה חדורות במתח, מנסה לא להסס. היא ראתה על פניו של האיש, שאותו כולם בבניין פוחדים אפילו להביט בו, ריגוש שלא הכירה בו לפני חוסר וודאות.
שקר, קרא בקול גס, כמעט חודר. זה רק תרגיל. תחבולה כדי להרשים אותי.
הוא קם, הלך לשולחן שלו ולחץ על כפתור. על המסך הופיע כתב יד עתיק.
הנה. הפרופסורים באוניברסיטה העברית לא הצליחו לתרגמו. אם תצליח לומר משפט אחד נכון אלף שקלים יהיו שלך. אם לא אימך תפוט.
מר כהן, אל תעשה זאת! קראה אילה בצעקה. זה ילד!
שתק! חתך קוליו.
מאיה לא היססה.
טוב, אמרה. אבל אינך תאהב את מה שאגלה.
היא התקרבה למחשב והחילה אצבע על השורות.
זה יותר מטקסט. זה אזהרה.
האה! איזו אזהרה? צחק ברעש קולו של דוד, נענע את מצחו.
בשבילך.
בשבילי?! בקולו כבר התערב זעף עם חוסר ביטחון.
מאיה לחשה:
זה שהרשיע עצמו מעל כולם, יפול גאוותו שלו. שמו יימחק ברוח, וביתו יבער בלהבות.
שתיקה ירדה. פתאום ברק ברק קפץ בחוץ, והחדר נעטף בחושך למחצה. פניו של דוד באווה נשארו לזמן קצר פחופות, מתוחות, בעיניים פתוחות לרווחה.
צירופי מזל רק צירופי מזל, אמר בחשש.
מאיה הסתכלה עליו.
אתה מתלצץ על אלה שמנקים את רצפתך, אבל אתה יודע מי כתב את הקוד שעליו בנוי העסק שלך?
מה למה אתה מתכוונת? קולה רעדה.
אבא שלי.
אילה חנקה.
מאיה אל, אל תמשיך
כן, אמא, הגיע הזמן שהוא ישמע. מאיה לא הסירה מבטה מדוד. הוא היה מתכנת במחלקת אבטחת הסייבר. עבד על המערכת שלכם בלילות, כשאתן חוגגות על החוף. כשהוא חלה, אתם חתמתם על פקודה לפיטוריו.
איך איך קוראים לו? שאל דוד, שכבר נראתה פניו חיוורות.
אנדריי לוי.
עיניו של דוד התרחבו.
הוא הוא הזה שהשלים את הקוד המגן? אותו שהביא מיליוני שקלים מבנק גרמני?
כן, השיבה מאיה. והוא נשלל מכל דבר.
שתיקה כבדה ירקדה, רק רחש הגשם על החלון נשמע.
איננו מחפשים נקמה, לחשה אילה. רק צדק ושלווה.
לא ידעתי לחש דוד, מילותיו נשמעו ריקות.
ידעתם, השיבה מאיה. רק שלא איכפת לכם.
הוא ניסה לשכב בכסאו, וכל מה שבנה פתאום הרגיש ריק.
מה אתם רוצים ממני? כסף? השכלה? בית? אתן את הכול.
מאיה הביטה בו ברוגע.
איננו דורשים דבר. רק זכרו אלוהים מדבר לפעמים בקול של אלה שאינכם רואים.
היא אחזה ביד אמו.
בואי נלך, אמא.
אילה הסתכלה עליו.
אסיים לנקות היום. אחר כך תחפשי אישה אחרת.
השניים יצאו, והדלת נפתחה לאט.
דוד נותר לבדו. הוא נשאר עומד, ללא תזוזה, זמן רב. ואז פתח מגירות והוציא תיק ישן אנדריי לוי. בפנים היה בקשה להארכת חוזה מטעמי בריאות. בתחתית החתימה שלו: נדחית.
הוא הניח את התיק על השולחן, הוריד לאט את השעון מהיד והשאירו לצידו. בחוץ הגשם נשפך על הזכוכיות כמו בושה נוזלית.
המחרת, החדשות התפרסו:
העסקן דוד כהן תורם את כל רכושו ומניותיו לקרן חינוך לילדים ממשפחות חסרות.
חודש לאחר מכן, מגדל קונקורד נמכר לאוניברסיטה העברית והפך למרכז לימוד חינמי.
ובעיירה קטנה בסמוך לתל אביב, נערה בשם מאיה הקימה חוג שפות זרות לילדים שאין להם משאבים. כאשר נשאלת מדוע היא עושה זאת, היא חייכה:
כי הידע הוא כוח. אבל הכוח האמיתי הוא לסלוח.
אפולוג
אילה ומאיה עזבו את תל אביב. אף אחד לא שמע יותר עליהם.
ודוד כהן נעלם משבט הקהילה.
חודשים לאחר מכן, בקומה העליונה של מגדל הקונקורד, תלויה שלט:
העושר האמיתי הוא ללמוד מאנשים שמדברים עם הלב.
