כאשר כתבתי על גבי דף ריק תזכיר אורלי לוי, לא היה זה מתוך חולשה. עשיתי זאת כי כבר היה לי תֵּמוּן.
שמונה שנים מחקתי את עקבות העבר בעבודה של ניקולס אורן ועכשיו היה זמן להחזירן אחת אחת.
הכל החל באותו ערב, כששמעתי אותו שוב מתפאר בהסיפור המצחיק מתיכון. הוא שידר בקול גבוה, מתנשף, בזמן שהקולגות חייכו. בחדר היה גם העוזרת החדשה בחורה צעירה בשם אילה, עם עיניים חודרות וקול נעים.
כאשר הגברים יצאו, ראיתי אותה עומדת בחדר האמבטיה, דמעות זורמות.
מה קרה, אילה? שאלתי.
אין לי כלום רק הוא מבזיב אותי. מדבר אליי כאילו אינני אדם.
הבנתי אז לא הייתי היחידה שנפגעה.
מאותו לילה התחלתי לעקוב אחרי כל צעד שלו. השעון שלו שנשאר תמיד על השולחן, המחשב שנשאר פתוח ללא סיסמה, התיקיות במגירת השולחן התחתונה שמלאות בחתימות מזויפות ובשמות של חברות שלא קיימות.
לילה אחד צילמתי בעזרת הטלפון הישן של קיסר הדבר היחיד שנשאר ממנו.
עזור לי, בן, לחשתי בזמן שהקליקתי בתמונות במשרד החשוך.
מחרת הלכתי לפגישה עם מנהלת משאבי אנוש, גברת פרץ אישה חד-מוחית במבט כנה.
בטוחה מה את עושה, אורלי? שאלת.
הוא לא גזל רק כסף, גברת פרץ. גזל את חיי.
שבועיים לאחר מכן פרצה תוהו ובוהו בחברה: ביקורות, ביקורות פנימיות, שיחות מתוחות, דלתות נעולות. אנשים לחשו במסדרונות.
ניקולס חטף את מבקרי הבניין בחליפה מקומרת, רעידה, קולר מפותל, עיניים חסרות אפילו שינה או בטחון.
מי עשה את זה? מי העז לחדור אל חיי?! צעק.
המבטים נפגשו. רגע אחד השתתקתי.
את היית? לחשתי.
אני? אני רק מנקה, אדוני. כמו תמיד.
לאחר מספר ימים קראו לי להסביר. אמרתי את האמת: שמצאתי מסמכים חשודים וצילמתי אותם. לא הזכרתי את קיסר, ולא את הקשר שלנו.
הפיטרו.
בקרוב כל החדשות דיברו על שערורייה:
מנכ”ל אורן גרופ חשוד במעשי מרמה והשתלטות על כספים.
בפעם הראשונה אחרי שנים רבות נשמעתי לנשום בשקט. אבל לא הייתה שמחה רק שקט.
ערב גשום, כשסגרתי את פח האשפה והטבלאות, נפתח דלת המשרד.
עמד שם רטוב, כפוף, מבט ריק.
למה עשית לי זאת? שאל בקול נעמד.
על כל השנים שבהן נרדמת בנוחות, בידיעה שהרסת שניים בחייך.
למה אתה אומר?
מדבר על בנך, ניקולס. על הילד שהשארת.
פניו הלבינו.
בני?
כן. קיסר. היו לו העיניים שלך. מת בגיל תשע. לא הצלחנו לגבות שמונה עשר אלף שקלים.
השתת שקט כקובץ כבד.
לא ידעתי, אורלי לא ידעתי
ידעת. רק נוח לך לשכוח.
הוא נע צעד לעברי.
תן לי לפחות עכשיו לעזור לך.
מאוחר מדי, אדוני. איני זקוקה להצטערותיך.
יצאתי. לא הסתובבתי.
אותו ערב צלצלה הטלפון.
גברת לוי? מדבר מערוץ חדשות תל אביב. את עובדת באורן גרופ, נכון?
כן, למה?
אנחנו רוצים ראיון איתך על האומץ לומר את האמת.
הייתי שקטה זמן רב. האם אומץ הוא זה או כאב שמצא קול לבסוף?
לאחר שבוע פורסמה הכתבה:
האישה שניקתה את המשרד של גבר הרס לה חייה.
תמונה שחור-לבן קטנה לצידו של הכותרת. ניקולס נעלם. אף אחד לא ראה אותו.
עברתי לדירה קטנה בתל אביב. כל בוקר השקעתי מים לפרח על החלון. קראתי לו קיסר.
הוא צמח לאט, אבל חזק אפילו בלי שמש.
יום ראשון דפקה על דלתי אילה.
גברת אורלי, רק רציתי להודות לך. מאז שסיפרת את האמת, נשים רבות מצאו כוח לדבר.
חייכתי.
לא אני דיברתי, יקירתי. החיים דיברו.
כאשר הלכתי, פתחתי את המגירה.
בתוכה תמונה ישנה של קיסר, מחייך.
הדלקתי נר ולחישתי:
רואה, בני? עכשיו הוא יודע. ולא יוכל לישון בשלווה יותר.
כיביתי את האור.
לראשונה אחרי שנים רבות הרגשתי שלווה.
כל דמעה שהשארתי על הרצפה הקר של משרדו חזרה כמו גל.
הבנתי שלפעמים צדק לא מגיע לבית המשפט.
לפעמים הוא מגיע בידי אישה רגילה עם מטלית, לב שבור והאומץ לעולם לא לשכוח.
סוף.
