אורית עמדה עומדת זמן רב, עם הטלפון בחיקה. קול האמא שלה רטט באוזניים רטוב, נואש, כמו משקעים שלא פוסקים.
היא לא ידעה מה להרגיש. חרטה? לא. כעס? גם לא. יותר משם ריקנות. אותה ריקנות שהשאיר לה המילה של מרים כשהיא אמרה: «את תישן במטבח».
ואולם הלב שלה דפק חזק יותר.
הדחו אותי. כמו כלב.
המילים חצצו את זיכרונה חודרות כמו סכין, כי גם היא נגררה כמו ילד עם תיק גב שמלא בספרים וחולצה.
טוב, בואי, אמרה סוף סוף אורית. רק לעוד רגע.
מחר, מרים הגיעה, נראתה עייפה, עם קופסאות כהות מתחת לעיניים, גררה מזוודה ענקית.
אורית פתחו את הדלת ורגע אחד שניהם נצפו במבט. עמדו כמוכרים שלא זוכרים איך היה קרבה.
ממש יפה סידרת, אמרה מרים, מסתכלת על הדירה המוארת. נעים כאן.
כן, כי אני בעצמי הפכתי אותה לנעימה, השיבה אורית בנשימות שקטות.
הן ישבו סביב השולחן.
מרים לקחה לגימה קטנה מהתה, כאילו חוששת ששרפה תתפשט.
לא חשבתי שזה ייגמר כך, פתחה. איתן הלך לעולמו הכל נשאר לילדיו. הם מכרו את הדירה. אמרו לי: «את לא אימא שלהם».
קולה נשבר. אני ראיתי אותם כשליי
ואיזו לי? מה חשבת עלי? שאלו אורית.
מרים הרימה את מבטה, בפעם הראשונה באותם עיניים נראתה פחודה.
ילדי, אל תדברי. היה קשה אז לא ידעו מה לעשות.
לא, אמא. החיים לא היו קשים. את הייתה. הייתי רק מכבידה.
השתיקה כיסתה אותן כוילון כבד.
מרים בלעה רגש, אך לא יכלה לומר יותר.
שבועות חלפו.
אורית ניסתה לא להיכחיש, אך מרים החלה להתנהג כאילו הבית הוא שלה. היא סידרה את הארונות, כבשה את הכלים «כפי שצריך», הזיזה רהיטים.
אחר כך חזרה מהשוק עם שקיות.
קניתי שטיח. שלך לא תואם.
אמא, זה הבית שלי.
אל תתכחשי, רק רוצה לעזור!
ואורית חשה שוב כמו הילדה הקטנה שאין לה מקום.
לילה אחד, כשחזרה מהעבודה, במטבח ריח אפייה.
אה, את כאן! חייכה מרים. יש לנו אורחים.
בשולחן ישב גבר מבוגר, קרחתו מבריקה וזקן שומני.
זה יהונתן, אמרה מרים. מכר שלי, עוזר לי לפעמים.
בדירתי? שאלה אורית בקור.
אל תדברי. רק נאכל יחד.
לא, אמא. מחר תאכלי איפשהו אחר.
מרים הלבנה.
מגנישה אותי?!
לא. רק מזכירה לך: גם אני נאלצתי לישון במטבח בגלל ההחלטות שלך. אבל כבר לא אני הילד.
בבוקר הבא, מרים אספה בשקט את חפציה.
אורית עמדה בפתח, מתמוכנת על משקולת הדלת. אצבעותיה רעדו, אך פניה נותרו קרות.
לאן אלך? לחשה מרים. אף אחד לא מחכה לי.
כמו שלא חיכית לי, השיבה אורית.
מרים נעצרה.
לא הבנתי
הבנת. רק לא היה לך עניין.
כתפיה של מרים רעדו.
הייתי אם רעה, לחשה. אבל אני עדיין אדם.
יודעת, אמרה אורית. גם אני כבר אדם. לא הילד שלך שהפחד ממך.
כאשר הדלת ננעלה, אורית ישבה על הספה. ידיה חמות כמו אחרי קרב. השמש זרחה בחדר, האוויר הפך פתאום צלול.
היא קמה, פקדה את הארון והוציאה קופסה ישנה. בפנים שרטוטי ילדות, גלויות, תמונה אחת: היא, מרים וסבתא, סבתה מחזיקה אותם על הכתפיים, מחייכת.
אם היית כאן, סבתא, חשבה אורית, היית אומרת שעליי לסלוח. אבל אני לא רוצה עוד לחיות עם כאב שמצריך סליחה.
היא הצתה את התמונה באפר. שעות ארוכות היא צפתה בפנים של מרים נמסות באפר.
שבוע אחרי, הגיע מכתב.
«אורית, סליחה. אני לא מחפשת תירוצים. רק רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך, אפילו אם לא יודתי להראות זאת. תודה שלא סגרת את הדלת מיד. אולי יום אחד תפתחי אותה לא בשבילי, אלא בשבילך».
אורית קראה את המכתב כמה פעמים, ואז חייכה. בפעם הראשונה אחרי שנים חיוך אמיתי.
היא יצאה למרפסת, נשמה עמוק, והתקשרה למקלט לנשים.
בוקר טוב, יש לנו חדר פנוי. מישהו צריך מקלט?
כן, ענה הקול. יש לנו אישה שהמשפחה גירשה.
אורית עצמה את עיניה. העיגול נסגר, הפעם אחרת.
היא הכניסה את הקטנה, הניחה מצעים נקיים והציבה את הקומקום. בבית הזה מישהו ישמע לראשונה:
כאן אתה בבית.
והפעם ללא תנאים, ללא פחד, ללא כאב. רק עם אהבה.
