דוד אליעזר רוזן יוצא למרפסת, מתמקד במקל העץ שלו. האוויר מריח של פרחי תפוזים ולחיצת הים. מאחוריו עומדת אסתר רוזן, עומדת זקופה, עם תכשיט אלגנטי על הצוואר, והבעת פנים קרירה של אישה שלמדה לא להראות את כאבה.
סליחה, אדוני היא אומרת בקול שקט וקפדני. אנחנו לא מחלקים נדבות. אם אתה צריך עזרה, תפנה אל הקהילה.
האדם בכיסא גלגלים מרים מבט באיטיות. עיניו, עמוקות ועייפות אך טובות, פוגשות את של אסתר. לרגע אסתר קופאת. משהו במבט הזה מופיע לה מוכר.
אני לא בא בשביל כסף, אדוני היא לוחשת. רציתי רק לראות אותך. רק בפעם אחת.
המשרתת מנסה לסגור את הדלת, אך אסתר מרימה יד.
תן לו להיכנס.
הסלון מריח משמר וקפה. רצפת השיש משקפת את אור המנורות.
אליאס, שמזיז את הכיסא בעדינות, מתנהג כאילו כל תנועה משקילה כמו חיים.
שירתת בצבא? שואל דוד, בעיניים חשוכות. או שמדובר בתאונה?
תאונת בנייה הוא משיב ברוגע. שיתוק. דייג ותיק מצא אותי כשהייתי ילד. לא זוכר דבר רק שם חקוק על צמידי.
אסתר נזחמת מעט, קולה נושא נימה של עניין.
למה בחרת לבוא לכאן?
קראתי בעיתון סיפור ישן על ילד נעלם. בנכם. גם אני הייתי בגיל שמונה אז, באותה שנה, באותו מקום הוא נושם עמוק. אולי הגורל צוחק עלי.
דוד מביט בו בחשד.
אתה מתכוון לומר שאתה בננו? קולו נעשה חד. זה לא הפעם הראשונה שמזדמנים עם סיפור כזה.
אני לא בא לבקש כסף, אדוני. גם לא מילה של הכרה. רק רציתי לדעת האם בליבך נותר מקום לילד ההוא?
הוא מוציא מכיסו צמיד קטן, פותח אותו. בפנים צמיד חלוד עם המילה אליאס משורטטת.
אסתר מכסה פייה עם יד. דמעות מתמלאות בעיניה.
זה זה לא יכול להיות לוחשת. קברנו אותו
קבר ריק הוא אומר בקול נמוך.
דוד קופץ.
די! צועק. פנו! אינכם יודעים מה עבר על המשפחה הזאת! לא יוריד את הפצע הזה שוב!
דוד מנסה לעצור אותו אסתר.
לא! מטלטל את המקל על הרצפה.
אליאס משקר ראשו.
סליחה. כנראה טעיתי.
הוא מסובב את הכיסא ויוצא לאט. רק רעש הגלגלים מהדהד בבית הגדול.
בחצר הוא נעצר ליד מזרקה. מוציא מעטפה עם כתוב לאסתר רוזן, ומשאיר אותה על ספסל אבן.
הוא לא שם לב שכמה דקות אחרי החלון מתבוננת בתוכה בת נעורים לירון, בתה של אסתר.
לאחר שהוא עוזב, אסתר פותחת את המעטפה.
בפנים מצטלמות מהתאונה, מהחוף, שבו נחשף פעם צל קטן, מלוכלך, מפוחד של ילד עם צמיד על היד.
גם יש פתק:
אני לא מחפש סליחה. איני רוצה דבר. רק רציתי שתדעו שאני בחיים. ושאתם שניכם הייתם החלום היחיד שלי.
אסתר מתחררת בשקט.
דוד לחישה. זה הוא. מכירה את העיניים האלו.
מזל מזויף מקטיע הוא. אינני מרשה לאותו אדם להשמיד את חיינו.
איזה חיים, דוד, אם הם מבוססים על שקר? משיבה היא בשקט.
יומיים אחרי כך, לירון נוסעת לאלמגור.
היא מוצאת אותו בנמל, מתקן רשתות. הוא לא מביט בה, רק אומר:
לא היה צריך לבוא.
חשבת שלא אתן לזהות את אחיך? משיבה היא.
הוא מרים ראשו. העיניים דומות לעיני אמו טהורות, חזקות, בלתי מתפשרות.
לא רציתי להפריע. לכם יש חיים משלו. אני רק זר.
לירון מתכרת על ידו, לוחצת על ידו.
כולנו זרים, עד שמחליטים לשוב הביתה.
אליאס מתפרק. הדמעות שהחביאו שנים זולגות על פניו.
כאשר הם חוזרים לתל אביב, אסתר מחכה להם בפתח הבית.
דוד במרפאה היא מודיעה. הוא רוצה לראותך.
בחדר האשפוז אביו שוכב חיוור ועייף. ברגע שהיא רואה אותו, הוא מוריד את מסכת החמצן.
הייתי פחח הוא אומר בקול רועד. פחדתי שאתה בא לנקום. ואת רק חיפשת אהבה.
אליאס לוכד את ידו.
רציתי רק לחזור הביתה.
דוד מחייך בפעם הראשונה מאז שנים.
ברוך הבא, בני.
שבוע לאחר כך בבית רוזן שוב צוחקים.
מהמרפסת מתפשט ריח קפה ושקדים קלויים. אסתר מניחה את הצמיד החלוד במסגרת זכוכית.
בגן אליאס מתקן סירת דייג ישנה שהביא מאלמגור.
למה קנית אותה? צוחקת לירון.
כי היא מזכירה לי שהים לא לוקח הכול. לפעמים הוא מחזיר, אם מתאמצים.
בפתח מופיע דוד, נמתח על המקל שלו.
המשפחה איננה מה שנשאר, הוא לוחש. אלא מה שלא נותן ללכת.
אליאס מביט בו ומנה. הוא יודע הדרך הסתיימה.
בערב, אחרי חצי עשר שנים, הוא לוחש מילה שמזכירה תפילה:
הביתה סוף סוף הביתה.
