לאן את חוזרת שוב?
יעל הרימה מבט מהטלפון. דויד סגר את המעיל ליד הדלת נראה שהוא עוד מתכונן לצאת. הוא אפילו לא יען לה.
ללירה, צריך לעזור במשהו.
יעל גלגלה עיניים, הניחה את הטלפון על השולחן.
שוב לאותה בית? כמה פעמים אתה כבר שם בשבוע?
דויד קרץ וקיבל תנועת יד.
יעל, תשאלי, הרכב של לירה נתקע, היא לא יכולה לבד.
הכעס התחיל לבוא מבטן, והשתרע בגוף בגל של חום.
תקראי למתקן, קמה יעל מהספה. יש מקצוענים.
זה יקר, התנגד דויד, וסגר רוכסף. ואני יכול לעשות זאת בחינם. מה בבעיה?
דימא, אתה שם כל יום, התקרבה יעל אליו. כל יום, בלי הפסקה! מתי זה יפסיק?
דויד כבר עמד בפתח.
יעל, היא נשארת לבד עם הילדים. אני לא יכול פשוט לזרוק אותה. מבינה?
המילים יצאו בלי לחשוב:
ואתה יכול לזרוק אותי? אתה כמעט אף פעם לא נמצא בבית!
אל תגזימי. נדבר כשאחזור.
הדלת נפתחה, ויעל נותרה לבד בדממה של הדירה. היא הלכה למטבח, שם ערימות של כלים לא נשטפו. פתחה ברז, שפכה סבון על ספוג. תנועותיה היו קצובות וחריפות, והצלחת התנגש בשולחן הקול הידוע.
שנה שלמה חלפה מאז שהחבר של דויד, ולידתו, נפטרה בתאונת דרכה פתאומית וחסרת היגיון. יעל חימתה באמת על לירה שני ילדים קטנים, אין תמיכה. דויד היה חברו של והד, כמעט כמו אח. הוא חייב היה לעזור, ויעל הבינה זאת.
בשלושה השבועות הראשונים, העזרה נמשכה. דויד כאילו עבר לגור אצל לירה תיקן ברז, החליף נורות, סידר את הילדים בביה”ס, קנה מצרכים, קנה בגדים, כיסה עלויות של חוגים. והכל על חשבון המשותף של יעל ודויד.
אין להם ילדים משלהם. הם גרו בדירה הקטנה של יעל, חמאייה אבל משלהם. בעבר חלמו לרכוש דירה רחבה, לחסוך למטרת משפחה. בעשור האחרון כל החסכונות נעלמו על הלירה, על הילדים, על הצרכים האיןסופיים של המשפחה של האחרים.
יעל השליכה את הספוג לשקע, קצף התמוסס ושטף את הקירות. זה גרם לה לבכות מבפנים. בערבים היא נשארה לבד, בעוד דויד היה שם עם לירה, עוזר, משקיע, מבלה עם הילדים. היא הרגישה שמחתו של בעלה נעלמה.
היא ניסתה לשוחח איתו, שוב ושוב, אבל דויד תפס אותה במבט חסר רצינות, קרא לה קנאה מופרזת, אמר שהכל רק עזרה לחברו שנפטר. הוא שכח שהיא כאן, שהבית משותף.
ערב אחד, כשדויד חזר בסביבת תשעה, יעל עבדה על דוחות במחשב. הוא עבר למטבח, רימון הקטור.
יעל, תראי! רק הצינור היה מצומצם, תיקן והכל פועל! הילדים קפצו משמחה! תימור ולינור מצחיקים בטירוף. שיחקנו איתם כדורגל בחצר, ולאחר מכן לירה הכינה לנו פנקייקים עם ריבת חלב
יעל לא שמעה, המילים הפכו לרעש לבן. דויד נכנס עם ספל תה.
יעל, שומעת אותי?
כן, היא גרפה בחיוך חסר.
אתה בכלל לא מקשיב! הוא נאנח. אני מספר לך, ואת…
דימא, אני עובדת, היא סגרה שיניים. צריך לסיים את הדוח.
תמיד עסוקה, הוא חייך והלך.
השם של לירה היה כואב באוזנה של יעל. שמועות על הילדים, על המשחקים, על הפנקייקים, על החיוך של לירה בבית ששולח ריח של בית שלם. הבית של יעל הפך רק למקלט לילה.
החודש נמשך ללא סוף. דויד עדיין נעלם עד מאוחר בלילה, חוזר עייף, מביע תודה על העזרה, על השמחה של הילדים, על לירה שהודתה. יעל השתקה. היא כבר לא רצתה להתווכח.
אחרי זמן, דויד התחיל להשוות. בלא מודעות, בזמן ארוחת ערב יעל חיממה קבב קפוא עם קוסקוס, דויד בחן ניסה למזלג.
היום היה לי מרק חיסון של לירה, הוא אמר במחשבה. ביתי, עם שמנת.
יעל הרימה מבט, הרגישה כאילו מישהו לוחץ בחזה.
דימא, כל היום בעבודה, היא אמרה בקול רגוע. אין לי זמן לבישול מרק.
לירה מוצאת זמן, הוא המשיך. והדירה שלה תמיד נקייה, למרות שהילדים מביאים בלגן. היא מתמודדת, היא חזקה.
יעל הניחה את המזלג, האפetite נעלם.
היא מגדלת את הילדים לבד, הוא הוסיף, מנשק ראשו. איזה כוח רצון.
היא קמה מהשולחן, נשאה את המנה לשקע. הכעס הלך וגבר.
מאותו ערב, הריביים הפכו לתדירות. דויד המשיך לשבח לירה מהבישול, מהניקיון, מהחינוך. יעל קראה בצעקה, נמאס לה לשמוע את כל זה. דויד נעלב, הלך, חזר, והמעגל נמשך.
יעל החלה לעבוד שעות נוספות, כדי שלא לחזור הביתה למקום שבו בעלה נעלם או מדבר רק על לירה. היא ישבה במחשב עד הערב, שתתה קפה לבד, דיברה עם קולגות על כל נושא חוץ מהחיים שלה.
במהלך הלילה היא חזרה הביתה בסביבות חצות, דויד כבר ישן, או כאילו ישן.
באותו ערב, כשחזרה סביב עשר, היא חשה משקל כבד של עייפות, רצתה רק לשכב. היא השמיטה נעלמה, הלכה למטבח, מצאה את דויד אוכל קלק.
אין מה לאכול בבית, הוא אמר.
יעל נחשפה בפתאומיות.
מה? היא שאלה בקול נמוך.
אתה רואה, לא הכנת שום דבר, הוא הווכח, מצביע על צלחת הקלקים שלו. אצל לירה תמיד יש אוכל בבית, תמיד קייטרינג של בית. אצלנו? ריק.
בפני יעל נפל קו מתוח כמו חוט מתוח שנקשר. היא צעדה קדימה.
אז לך אליה! היא צעקה. אם כל כך טוב אצל לירה, תעבור לשם! תעזוב אותי!
דויד קפא עם המזלג ביד, הקלק נפל חזרה לצלחת.
יעל, מה קורה?
נמאס לי! היא נאנחה, כמעט חיה. נמאס לשמוע על המרקים שלה, על הילדים שלה, על כמה היא מדהימה! אם אתה רוצה למלא את המקום של החבר, קח על עצמך להיות בעלה! כי נראה שאתה מעדיף להיות איתה יותר מאשר איתי!
דויד קם, ניסה להתקרב.
תירגעי, אני רק עוזר לה. מישל היה חברי, אני חייב
פניו הפכו לחלודים.
אתה חייב לי! היא התערבה. לבעלי, לא לה! מבין? מצטערת על לירה, באמת מצטערת, אבל לא יכולה יותר. אני לא יכולה לשמוע את שמה כל יום. הבית הפך לבית רפאים, אתה כאן רק בגוף, בנשמה אתה שם איתה!
זה לא כך, הוא ניסה להתקרב.
יעל נסוגה.
אז תוותר! עכשיו. תגיד שלא תחזור אליה. תגיד שנחזור לבנות את המשפחה שלנו. תגיד.
דויד נשאר דומם. יעל ראתה את הביטול בעיניו הוא לעולם לא יוותר על לירה.
ברור, היא פנתה לחדר הכניסה, לקחה את המעיל.
יעל, לאן? הוא רץ אחריה.
אעבור ללילה אצל אימא, אמרה ופתחה את הדלת. עד הבוקר לא תחזור כאן. אסוף את הדברים שלך וצא. אולי בלילה תמצא למקומך אצל לירה.
אל תצא! הוא קרא.
אבל היא כבר הייתה בחוץ, הדלת נחתה ברעש על כל הקומה.
כעבור זמן קצר היא פתחה תביעה על גירושין. לא היה מה לחלק הדירה הייתה של יעל, לדויד נשארו כמה חפצים, הוא אסף אותם באותו ערב והניח את המפתחות על שולחן הכניסה.
בבית המשפט היה שקט וקריר. יעל ישבה על ספסל עץ, חיכתה לתור שלה. מוליה ישב דויד, ולא לבד לידה עמדה ולידת עם שני הילדים, ילד ובת, שעמדו בשקט, מחבקים את אמא. לירה ודויד אחזו ידיים.
יעל הביט באצבעות המחוברות שלהם, דויד חמא בליבו כשהוא ראה את מבטה, אבל לא שחרר את ידה.
הגיע תורם, חותמים על המסמכים, חותמים על חותמת הדרכון, הכל. הם כבר לא היו בן זוג.
יצאו מבית המשפט, יעל הראתה מבט. דויד, ולידת, והילדים הלכו למכונית. הוא אחז את הילדה ביד, לירה נשאה את הילד על הכתף, נראו כמו משפחה שלמה.
יעל סבבה והלכה בכיוון ההפוך. בפנים לא היה כאב, לא קנאה רק הקלה. שמחה שהיא יצאה בזמן, שלא המשיכה להיסחף עד שהכל ייפול.
היא חופשייה. וזה היה ההחלטה הטובה ביותר בחייה. ומה הלאה? מה שהאל ייתן
