מה איתך, אתה באמת מצפה לתינוק? שאלה בתום הפתעה רחל, כשהציגה את הספר שלא הספיקה לסיים.
אמיר הנהן באיטיות, מבלי להרים את העיניים. אצבעותיו חרסו בקצב חרוט את קצה החולצה הרגל של ילדותו שנפלה כשמתח.
אבל לא היה לכם בתכנית לקבל משכנתא לדירה קודם, ואז לחשוב על ילדים, רחל ניהלה את הבעת פני בנכה, מנסה לתפוש את מצבו. אמרתם שכדאי קודם לעמוד על הרגליים.
אמיר הרים כתפיים והרחיב ידיים, כאילו מתנצל על נסיבות בלתי צפויות. הוא השיב בקול עייף:
זה קרה כך. באמת לא ציפינו לזה.
רחל נשמה עמוק. החדשות לא העלו לה רוח. זוג צעיר שרק מצליח להחזיק קו חיי במצב קיצון, שוכר דירת סטודיו בטבעת, המשכורת של אמיר קטנה והעבודה של רבקה מתפרסמת. איך יוכלו לחשוב על תינוק?
אמא, אמיר התקרב, קולותיו ירדו, את משכרת את הדירה הקטנה שקיבלת מהסבתא? אולי נוכל לגור שם זמנית?
הוא דיבר במהירות, כאילו מפחד שהאמא תפסול אותו.
יודע שאני דחיתי את הרעיון! אבל עכשיו הכל השתנה. אנחנו צריכים לחסוך במקום לשלם שכירות, כך שיהיה לנו כרית בטחון כשהתינוק יגיע.
ברור היה לרחל שהדירה היא ההכנסה הנוספת היחידה שלה אחרי הפרישה. שיפוץ הבית, תרופות, ביקור אצל אחות הכל מתאפשר רק מהשכירות של הדירה שהועברה לה בירושה.
אמיר ראה את ההיסוס בעיניה של האם והוסיף בחשש:
אני מבין שזה החלטה גדולה, אמא. החיים שלך ישתנו. אבל אנחנו במצב חסר תקווה. רבקה בטווח הקרוב לא תוכל לעבוד.
טוב, היא חזרה במילים מתלבטות. אך ברורה לי: אין לי כוונה להעביר בעלות של הדירה. היא שלי.
אמיר הרים זרועות במצב הגנה, קרא:
אל תדאגי, אמא! אנחנו לא תובעים דבר. תודה ענקית!
הוא חיבק אותה ונחת מהר, מתוך פחד שהיא תשתנה דעתה. רחל נשארה יושבת בכיסא, מודאגת איך לבצע הכל בלי לפגוע באף אחד.
בשבוע הבא דיברה עם הדיירים הקודמים. הם לא שמחו, אבל החוזה נגמר ולא היה להם מקום אחר. בחודש שלם הם פנו, משאירים ריח לא נעים וקירות מתקלפים בכניסה.
אמיר ורבקה עברו לשם במחשבה שקטה, ללא רעש מיותר. רחל עזרה עם המעבר הביאה שימורים ביתיים, וילונות חדשים לשיפור האווירה. חמותה לא הודה, רק גרגרה משהו ונסעה לחדר האמבטיה.
הדירות היו בבניינים סמוכים, והיא יכלה לראות מהחלון של המטבח את החלון של הדירה החדשה. לעתים אמיר עבר בשביל מלח או סתם לשיחה. אבל רבקה במשך שישה חודשים לא ביקרה לא לקפה, לא לשיחה, כאילו מימתה אותה.
ולבסוף חדשות משמחות: נולד נכדנו! ילד בריא, כמעט ארבע ק”ג. רחל, מלאה בשמחה, ביקרה את המשפחה הצעירה, מביאה חיתולים, בודדות וגרביים קשורות בידה.
היא הביטה ברבקה המוחזלת, שהיו עיניים כהות מתחת לקו העיניים. ידיה רעדו מעט משגרמת חוסר שינה.
צריך עזרה? אשמח לשבת עם הילד ולתת לך מנוחה.
רבקה לחצה חזק על התינוק וענתה בקצרה:
לא, נסתדר.
רחל לא לחצה יותר עזרה שנקבעת מרצון בלבד.
כעבור שבועיים ראתה אנשים זרים בחלון של הדירה זוג קשיש. היא הבינה שמדובר בהורים של רבקה.
כנראה באו לבקר, הכל תקין, חשבה והסתכלה מהחלון.
שלושה ימים אחר כך אמיר חזר הביתה, נראה עייף, עם עיגולים כהים מתחת לעיניים ופנים חסרות ברק.
רחל הציעה לו תה וקצפת:
איך הילד? כבר מחייך?
גדל, אמר אמיר, חייך מתוח. הוא משתנה מהר, מתחיל לקולל.
אני רואה שההורים של רבקה הגיעו? שאלה היא ברצינות קלה.
הוא הנהן בקושי:
כן, באו לעזור עם הילד.
אז איך מתמודדים עם הדירה הקטנה? היא התפלאה. איפה אתם מתמקמים?
אמיר הפנה מבט, מתבייש:
אנחנו סובלים מנוחות זמנית. ההורים באמת עוזרים עם מיצ, זה מקל על רבקה.
רחל לא אהבה זאת, אך לא חתרה יותר. אמיר ימצא את דרכו.
בביקורים של ההורים, הם הציצו במבט עליון כמישהו פוגע. רחל שיחקה עם מיצ, מבלי להיתקע במבטים אלה.
בפעם אחת היא מצאה בחדר האורח מזוודה פתוחה. בחדר הקטן נמצאו מזוודות של ההורים: מזוודות, קופסאות, שקיות. פתאום הבינה ההורים קיבלו את החדר, הזוג הצעיר מתיישב על המטבח!
שבועיים לאחר מכן ההורים נשארו, מה שהחמיר את רוגז רחל. אמיר נראה חיוור יותר, מנענע צוואר וגב תדיר. ביום שישי הוא הגיע לבית רחל ונפל על הספה במצב של עייפות מוחלטת זו הייתה הדמעות האחרונות.
רחל הלכה בקצב חד אל דלת הדירה של חמותה. האם של רבקה פתחה את הדלת במבט מרוגז, על שפתיים מצומצמות.
עד מתי זה יימשך? מתי תצאו? למה בני צריך לסבול?
למה זה נוגע לכם? אנחנו בית של בתנו! למה אתם מתלוננים? השיבה האם.
רחל ראתה את רבקה, ישנה במצב חצי ער, מחזיקה בתינוק. היא חיברה מבט מהאם לבת.
מה קורה? היא שאלה.
אמא של רבקה תפסה את מיצ והחילה אותו בתנועות גדולות, כדי להציג את הטענות שלה.
אנחנו כאן לא סתם! אנחנו עוזרים עם הילד! מאידך, אין לנו שום תועלת ממך!
רחל לא נכנעה:
הדירה שלי! אינני מרשה לכם לשהות כאן! לא מרשה לבני לישון על מזוודה! תזוזו!
איך אתה מעז! קרא אביה של רבקה, שהופיע במזזוּת. זה בגללך! היה אפשר להקצות להם את הדירה המצרפית שלכם, והיינו כולנו מרוצים!
רחל כמעט נרתעה:
אתם שותקים! תגיעו למקומות אחרים! אני מזכירה לכם, אני שילמתי את החתונה, נתתי את הדירה. מה עוד דורשים ממני?
באותו רגע חזר אמיר, עומד במעגל הדלת, מבולבל מכך שמתרחש.
אמך פוגעת בהורים שלי! קראה רבקה בכעס. אתה מפנה אותם לחוצה!
או שההורים שלה יעזבו, או אתם! הכתה רחל. הדירה שלי! ואני לא אסבול יותר!
החדר נשתק כבד, כולם מביטים זה בזה. מיצ בכה בעדינות, מרגיש את המתח.
בפעם הבאה נשמעו קולות בכי וצריחה. רבקה באה לבכות, והאם שלה ניסתה להרגיע אותה במבט זעף אל רחל. אבא של רבקה קרא בקול רם על אמיר, מנופף ידיים. רחל הסתובבה ועזבה, סגרה את הדלת בחוזק.
שני ימי חוסר שינה ריעננו את רחל, שלא חקרה ולא יצאה, למרות שבסופה הכאב של הלב היה עצום. היא דאגה לשאלות: האם ייעזבו? היכן הם יגורו? אבל היא ידעה שאין מקום לרחמים.
ביום השלישי היא ראתה תנועה בחלון של הדירה. המזוודה נעלמה, והורים של רבקה נעלמו לחלוטין. הצעירים החזירו את חפציהם לחדר הקטן, והמזוודה נעה למרפסת הקטנה.
בערב, אמיר חזר הביתה, נראה הרבה יותר בריא. העיגולים מתחת לעיניים נעלמו, המבט הפך ברור, מודע.
הוא ישב לצד האם, נשף נרגיע:
הם עזבו. רבקה כועסת, אבל איננה מדברת איתי.
רחל שאלה בעדינות:
ואת? עדיין כועסת עליי?
סוף סוף ישנתי טוב, הוא חייך באמת. לישון על מזוודה במטבח זה לא נוח, במיוחד כששניים חובטים נוח.
רחל חיבקה את בנה. אולי בעיניהם היא נראתה כמתנהגת ברעה, אך היא הגנה על בנה. ולמרות שחמותה תזע קעקע כמה שתרצה הנכד יגדל בתנאים נורמליים.
