28 ביולי 2025 יומן
יובל, אתה מתבדח? שוב עם האמא שלך?
ומה אתה מציע? לזרוק אותה לקור, בלי חשמל ובלי מים? התקשיתי בחיפוש במזוודה. האם היית עושה את זה עם הוריך?
יודע, ההורים שלי לעולם לא היו כאלו. הם מבינים שיש לי משפחה ולא מושכים אותי להרפתקאות משפחתיות.
יובל, תנוחתך? החלה אורית. ואת האמא שלך
אל תדברי, את יודעת שאני חייב לעזור, קטעתי, מניע את היד.
מבינה, אבל בעיניי זה מצער. לא בגלל שהבנים ישכחו מחר את שם האבא, אלא כי את לא מנסה להקנות לה עצמאות.
היא בעצמה הכינה את המרק, תן לה לסיים. עכשיו אתה צריך להחליט: משפחתך באיזו גן עדן בכפר, או כאן בעיר.
אורית הסתובבה ונסעה לשירותים. חצי דקה מאוחר יותר נשמע רישום המנעול במדרגות. יצאתי, והיא נשארה לבד עם הילדים שהבטיחה להם הליכה בפארק היום.
האב, שוב, ברח מהמשפחה והפעם נפל על כתפיה של אורית.
שנתיים לפני, הכל היה אחרת. אורית זוכרת במדויק את היום שבו הגיעו לביקור אצל הוריה, עם אלונה בת ה70, כדי שלא תישאר לבדה. הם קיבלו את אלונה בחיוך, אף שהסכמת המחתרות הייתה ברורה.
בזמן שהם שתו תה עם עוגיות מתחת לעצים הזיתים, עלתה לאלונה רעיון “מבריק” ששינה את חיי אורית.
איזה יופי כאן! נשפה עמוקות. גם אני רוצה לקנות בית פרטי. בדיוק בגילי. שקט, רגיעה, אוויר צח…
אמא של אורית חייכה. ראשית חשבה שאלונה רק חיה בחלום.
כאן זה נעים כשאת האורחת, חזהה החמות. אבל בלי גבר בבית, אין מה לעשות. זה לא נופש. תמיד יש מקום לתקן ולתפוס. אלונה, סליחה, אבל הבית הזה לא בשבילך.
אלונה נרתעה, אף על אף שהייתה עייפה כרונית, אפילו כשלא עשתה דבר.
אני לא מתכוונת לנהל משק או לעסוק בחממות. כאן יש תרנגולות וחזירים, ואני מספיקה בפרחים ועצי פרי.
פרחים ועצים דורשים טיפול, גם. תדאגי לניקיון מדי שבוע, תרחבי את המגרש, תסגרי את הבית, הציעה האמא בחן.
אנחנו שומרים על המשק מתוך אהבה לעבודה? קנה את הקול של החמות. בטחון, זה יפה במילה, אבל הבית הוא כמו בריכת מים ללא סוף.
היום נשרף הקולנוע, מחר גג, אחרי-מחר גדר. והכל דורש כסף. אנחנו מתפרכים.
נפתור, אין לי בעיה, התעקשה אלונה, והביטה ביובל.
אורית הרימה גבה, אך שמרה על שקט לשכנע חמות זה קשה יותר מאשר להוריד את האף משולחן האוכל.
אלונה היום לא נלחמה עוד עם החמות, רק חייכה כמו מונה ליזה. חצי שנה אחרי, היא הראתה בגאווה את הבית החדש, נהנתה מריח של ורדים מהגינה השכנה.
הבית היה נוח, חם, וכולם קיבלו אותו בתודה.
אך האושר לא נמשך. תחילה אלונה ביקשה את בניו לעזור בתיקונים קלים. הוא התארך חצי שנה, כי יובל רק חזר בסופי שבוע.
אורית הלכה על תנובה, אך עמדה בחזית השגרה, מקווה שהשיפוצים יסתיימו ויחזרו לחיים השגריים.
כאשר הצבע ברשת התייבש, והקירות קיבלו טפטים חדשים, התברר שהרשימה איננה נגמרת.
החשמל נתרק כמעט יומיים, והמים נעלמו. יובל רץ לבית אמו עם בקבוקים של מים ומים מינרליים כדי להרגיע.
כל המשימות עומדות! החום כאן מטורף אין מזגן, אין מקלחת הרגשתי כאילו אני שורד ולא חי, קראה אלונה בתסכול.
החמות חיבקה כלב משוטט, שלדעתה היה חולה כליות. בעיירה הקטנה לא היה וטרינר, ולכן נאלצנו להעבירו לעיר בתור יובל.
מה נעשה? הילד חולה, אבל עכשיו יש שומר בית, אמרה אלונה למזער את הדאגה.
בסיום היום, יובל נאלץ לנקות את הסלון אחרי שהשומר היה תנופה במכונית. הוא גם נדרש להביא מזון ייעודי לכלב, בלי חנות חיות קרובה הוא הפך לקוריאר של המשלוחים.
אני לא אשאיר את אמא עם חיה חולה, את יודעת כמה היא רגישת, טען לי כשניסה להאשים אותי.
רגישות לבעלי חיים, אבל לא לאנשים
הוא הקדיש לעצמו את כל סופי השבוע למען האם, ולעתים אחרי העבודה בחול. לפעמים ניגן גם בלילה בבית החמות.
אראה אותך, תישן, ואז אלקם למנוע מעצמי לקום מוקדם ולנסוע לעבודה, ניסה הוא להצדיק את עצמו.
אורית חיכתה לשינוי, אך המצב רק החמיר: קורת גג קרועה, ביוב סתום, שלג נופל, דשא מצמחים היא לא רצתה לטפל בבית לבד, ולא הייתה לה אפשרות להזמין בעל מקצוע.
מה אם נציגים מזויפים? שודדים? ייקח שלושה עורי יותר יובל, אתה גבר, ואנחנו מפחדים מאף אחד. תמצא מישהו ישר ותהיה נוכח, ביקשה אלונה.
הסבלנות של אורית עברו גבול כאשר האור חזר לכבות שוב, הפעם בסתיו המאוחר. למזלנו, המפסק חזר לפעול רק כמה שעות, אך זה גרם לאלונה להיסחרר.
מחר אלך לקנות לאמא גנרטור, אמר יובל בקול רגוע.
אורית נמתחה.
מה מהכיס שלנו? שאלה במבט מאוכזב, ידעה שזה לא זול.
זה מצב חירום, השיב יובל. אחרי שמכרנו את הדירה, היא נותרה עם פנסיה אחת.
טוב, עכשיו אנחנו מספקים לה גם את בית החלומות שלה, אמרה אורית, מעלה קול של תסכול.
אל תדאגי, אין לנו לנסות להרוות את כל החלומות שלה, חייך יובל. היא לא תתקרר.
אורית קיפלה את העיניים, נאלצה לשאת את כל המשא הזה על כתפיה. ישבה לבדה בחדר השינה, חשבה על גירושין.
חיים מבחינתנו טובים, כאילו לא, גירושין זה קיצוני מדי. צריך לחשוב על דרך אחרת שלא תכניס אותי לשיגעון, חשבה.
וכך עלתה לה רעיון
שבוע אחרי, קמה מוקדם, התלבשה בשקט. היא הייתה על סף יציאה כשיובל נימר בעייפות.
אתה קם מוקדם? הוא גירד את עיניו ויפש קימה.
אל ההורים, השיבה באור.
מתי? היום? הבטחתי לאמא לקצור ענפים.
לא ביקשת ממני את זה, וגם לי יש הורים שצריכים עזרה.
שני הורים!
הזדקנות לא נעצרת. נחליט כך: יום אחד לשירות אימא, יום שני לשירות הוריי, הוסיפה אור, ועצרה בפתיחת הדלת.
אה, נכון. הרשימה על המקרר. אל תשכחי לעשות שיעורי בית לילדים ולבשל פיצה, הם ביקשו.
יצאה, מרגישה את מבטו של יובל על גבה, אך לא הסתובבה. בדרכה להורים, נזכרה שהיא לא חושבת על מטלות דחופות ומלאת תזכורות.
העזרה להורים הייתה סמלית חזרה לקומה העליונה, ישבה לנוח. קראה ספר על נדנדות בגינה, חזרה לזיכרונות ילדות בארוחת צהריים, נרגעה במיטה. שכחה מה היה לאכול בעדינות, היא נזלה לאכול בטירוף לשם מממא!.
אולי פתרון מושלם לעולם לא יגיע. אולי אלונה לעולם לא תמכור את הבית ולא תפתור בעיות בלי עזרתו של הבן.
אבל עכשיו לאור יש פינה אישית משלה, אפילו אם קטנה, וזה ניצחון במלחמה על הצדק והנפש שלה.
לקח אישי: כשאתה מנסה לשרת את כולם, אל תוותר על הצורך שלך במרחב ובשקט. רק כך אפשר לשמור על בריאות הנפש ולתת לעצמך מקום לצמוח.
