אל תיסעי לחגיגת ה-60 של חמותך!
אורית, את משוגעת? חום של ארבעים מעלות!
חברתה סופיה תפסה אותה בכתף, ניסתה להחזיר אותה למרפסת הסלון המפוכחת. אך אורית שחררה את המעיל, ידיה רעדו כך שהיא כמעט לא הצליחה להכניס את הידיים לשקיות.
תעזבי אותי! חייבת להגיע לעבודה! הדוח שלי בוער!
איזו דוח? את ממש מתנודדת על הרגליים! תתקשרי למנהל, תגידי שאת חולה!
לא יכולה! כבר פעמיים בחודש קיבלתי חצי חופשת מחלה, יפטרו אותי!
סופיה שלפה את המעיל והשליכה על הכורסה.
שבו מיד! עכשיו אקרא רופא!
אורית נחה על הספה, הרגשה של משקולת על גופה, הראש מסתחרר והעיניים מטושטשות. היא עובדת כרואת חשבונות בחברת סטארטאפ בתל אביב, משכורת מינימלית, אבל לא יכולה לאבד את המשרה. המשפחה חיה מדמי שכר לחודש.
התקשרתי לאדר, קראה סופיה, מחייגת למספר של בעלה של אורית. יגיע לקחת אותך הביתה.
אין צורך! הוא בפגישת צוות!
לי אין עניין בפגישות שלו! האישה חולה והוא יושב בפגישת צוות!
אדר הגיע כחצי שעה אחר כך, לקח אותה למיטה, קרא רופא. הרופא רשם אנטיביוטיקה והורה על מנוחה מוחלטת במיטה.
שבוע שלם במיטה, בלי עבודה.
אבל יש לי…
לא יהיו “אבל”. חום של ארבעים הוא לא צחוק. עוד קצת והיית מגיעה למרפאה.
כשהרופא הלך, אדר ישב על קצה המיטה.
אור, למה לא אמרת לי מה קורה?
העבודה…
העבודה תחכה, הבריאות חשובה יותר.
אורית כסעה את עיניה, נאלצה לאכול, לנקות, לבשל, להכביר על כל המשימות. טלפון רשרש, הודעה מחמותה רחל אבןשושנה: “אורית, אל תשכחי, אחרי מחר היום הולדת ה60 שלי, שני בערב, אל תתאחרי”.
היא נאנחה. יובל שלושים ושש, חופה גדולה במלון נווה צדק, חצי אלף שקלים לארוחת ערב, קהל של משפחה, חברים, עמיתים.
אנדר, חמותי שלחה הודעה.
כן, מחר. את זוכרת?
זוכרת, אבל אני חולה. לא אוכל לנסוע.
אדר כעס.
איך לא תוכל? זאת חוג של אמא שלי!
חום! הרופא אמר שבוע של מנוחה!
ירד בחום בשניים, תנצל תרופה ונצא.
אני חולה ברצינות!
האמא תתאכזב! את יודעת כמה היא רגישת!
אורית ידעה שרחל היא אישה שליטה, קפדנית, אם שהדבר לא הולך לפי תוכנה היא יוצרת סערות, ולא מרחמת בחותנתה. הייתה סבירה שהיא תמצא בעל יותר טוב לאדר.
היא תתאכזב, אני לא יכולה פיזית.
תנסי, בבקשה! בשבילי!
אורית הסתכלה על הקיר, לא רצתה אפילו לדבר. אדר הלך למטבח, חייג למו́אם.
אמא, היי… כן, יש בעיה, אורית חולה, חום גבוה, לא יודע אם תוכל לבוא… טוב, נשתדל.
הוא חזר לחדר, פנים מתוחות.
אמא אומרת אם לא תבואי, היא לא רוצה לראות אותך יותר.
מצוין, אני לא צריכה אותה.
אור!
מה? חולה! היא מציבה אולימפיות!
היא מודאגת, זה היום שלה.
זה היום שלה, ומה לי בא לי?
אדר ישב על כיסא, שיחק בפנים.
טוב, אני אלך לבד, אגיד שהיא חולה מאוד, היא תבין.
היא לא תבין, תחשוב שאני מתכוון.
נו, תן לה לחשוב, העיקר שאת שומרת על בריאותך!
אורית חייכה בהכרת תודה, הבינה משהו.
למחרת חום ירד ל38, קמה למטבח, הכינה לעצמה מרק עוף, עדיין חולשת, אך הראש לא סובב יותר.
סופיה חייגה:
איך אתה?
טוב יותר, חום ירד.
מעולה! חשבתי עליך. את הולכת לעבוד מחר?
לא, הרופא נתן חופשת מחלה לשבוע.
נכון, תנוחי.
מחר חגיגת חמותי.
כן?
אדר רוצה שאבוא.
עם חום? הוא משוגע?
הוא אומר שאמא תתאכזב.
ומה בריאותך?
כנראה לא חשבת על זה.
סופיה נשתקה.
את באמת רוצה לנסוע? או תישארי בבית?
אשאר, אין לי כוח.
נכון. תן לה לבוא לבד.
חמותי תעשה סערה.
תן לה, את לא אשמת המחלות.
אורית ידעה שהחברה צודקת, אבל עדיין הייתה לחוצה. רחל הייתה יכולה לעקוב אחרי כל צעד, להוציא את אדר מצידה.
בערב אדר חזר מבית המלון עם פרחי ורדים.
קניתי, אביא למחר לאמא.
יפים.
אור, בטוח שלא תלכי?
בטוח, לא יכולה.
אדר נשף.
טוב, אספר לאמא שאת חולה ברצינות.
תודה.
היא עדיין תכעס, את יודעת.
יודעת.
בבוקר החום עלה ל39, שתתה תרופה ונמכתה במיטה, לא יכלה לקום.
אדר הלבש חליפה וניקוי נעליים.
אני נוֹסֵעַ. את תתמודדי לבד?
אדאג.
תתקשרי אם צריך, ארשום איתי בטלפון.
אורית הרגישה הקלה כשאדר יצא, לא צריכה ללכת, לא צריך לחייך בכפייה, אפשר פשוט לשכב.
סופיה חייגה:
נותרת בבית?
כן, אדר נסע לבד.
וזה חמותך?
עדיין לא יודעת, הוא מבטיח להסביר.
כולם אותו דבר, בנים מתחשקים, חמותן מתעלמת.
אורית חייכה, סופיה הייתה צודקת: רחל אהבה את הבן, אך חוותה את החותנת כאילו היא רק צל של קמח.
הטלפון צלצל, רחל אבןשושנה.
שלום, אורית? כאן רחל אבןשושנה.
שלום.
אדר אמר שאת חולה, לא תגיעי.
נכון, חום גבוה, הרופא אסר.
אז ביום הולדתי השישים את נשארת במיטה?
רחל, אני חולה ברצינות!
כולם חולים, מצאו כוח לאירועים חשובים.
לא מצאתי.
ברור. תודה על הכנות, עכשיו אני יודעת מה באמת חשבת עליי.
אני לא…
אל תתנצלי. המשך ריפוי מהיר.
רחל תלה, אורית קיבלה את הטלפון בכפיה, תחושת קנאה וגעגועים נמסה.
סופיה חייגה שוב:
חמותך התקשרה?
כן, כעסה.
לא ראשון.
חושש שאדר יחתן על צידתה.
הוא איפעם ניגן לצידה?
הוא תמיד לצד אמא.
אורית חשבה, תמיד אדר נצמד לאשתו של האם.
ערב, אדר חזר מחגיגה, נכנס לחדר, ישב על קצה המיטה.
איך?
חום נשאר.
מבין.
השתיקה נמתחה.
אמא מאוד מבוהלת שלא הגעתי.
ידעתי.
היא קראה לי בת רע.
זה נכון למטרה שלה.
אורית קפצה ממיטה, קראה:
צא!
אור, אל תתעצבי…
צא, אמרתי!
אדר יצא, אורית נשקפה אל הקיר, דמעות נחתו על הלחיים, הוא בצד אם, כמו תמיד.
יום לאחר מכן, סופיה חייגה:
אני לא יכולה יותר.
מה קרה?
אדר אמר שצריך לגשת לחגיגה, שהאמא חשובה יותר.
חרא!
אני עייפה מהחמות, מההאשמות.
ניסית לדבר איתו?
לא עוזר, היא קודש.
צריך להציב אולימפיה.
איזו אולימפיה?
או אתה בוחר ביני או באמא.
הוא יבחר באמא, אני יודעת.
אז למה נישאת?
אורית חשבה, למה כן.
שבוע עבר, החום ירד, התחילה לקום, ללכת בדירה, כוח מתחדש לאט. אדר הפך למרוחק, בא לצאת מהעבודה, אוכל לשבת שקט, לענות במילה אחת.
אדר, נמשיך לשתק?
על מה נדבר?
עלינו, מה שקרה.
מה קרה? לא הלכת לחגיגה של אמא שלי.
הייתי חולה!
יכולת להתאמץ.
לא יכלתי פיזית!
אדר קם משולחן האוכל.
תדע, אני עייף משיחות כאלה.
ואני עייפה מהעובדה שאתה תמיד בצד האמא!
היא אמא שלי! חייב להגן!
והאשה? לא צריך להגן?
השתיקה חפזה.
אורית חייגה לסופיה.
נראה לנו עם אדר נפרד.
איך?
הוא לא מדבר, מתעצבן בגלל החגיגה.
ברצינות?
כן.
אז למה נשאת?
פעם הוא היה טוב, עד שהחמות פתחה.
כנראה.
סופיה השקטה.
אולי תלכי לבקר את החמות? להתנצל?
על מה להתנצל? לא עשיתי שום דבר רע!
אני יודע, אבל אולי זה יעזור?
אורית חשבה, אולי באמת כדאי לנסות.
יום למחרת, היא הלכה לדירת רחל, דירת חדר אחד בקצה ירושלים. פתחה הדלת בעצמה, ראתה את רחל והפנים שלה נקררו.
אה, את כאן. מה רצונך?
שלום, רחל, רציתי להתנצל.
על מה?
על כך שלא הגעתי לחגיגת היובל שלך.
קצת מאוחר, לא?
הייתי חולה. ממש חולה. לא יכולתי לקום מהמיטה.
כל ההצדקות.
זה לא הצדקה! חום של ארבעים!
אורית, חייתי שישים שנים, יודעת מתי מישהו באמת לא יכול, ומתי רק לא רוצו. את לא רצתה לבוא. זה כל האמת.
אורית הרגישה איך מתפרץ זעם פנימי.
רחל, באתי להתנצל, לבנות קשר. ואת…
אומרת אמת. אף פעם לא אהבת אותי, רק סבלתי עבור אדר.
זה שקר!
אמת. ואני עייפה. נמאס לי להעמיד פנים שאנחנו משפחה אחת.
אורית קמה.
ברור, אין לי כאן מה לעשות.
בדיוק. צא, אל תחזור יותר.
היא ירדה במדרגות ובכתה על המדרגות, באהב לנסוע לבקר, קיבלה עוד מנהג של רוגז.
בבית, סיפרה לאדר.
הלכתי לחמותי, רציתי להתנצל.
ומה?
היא גרמה לי לצאת.
בטח אמרת משהו לא נכון.
רק ניסיתי להתנצל! היא האשימה אותי בכל חטא!
האמא לא יכולה להאשים בלי סיבה.
אולי!
אתה יודע מה? ניפרד.
אורית הקפיאה.
מה?
ניפרד. אנחנו לא על המסלול.
בגלל שלא הלכתי לחגיגה?
לא רק. אתה בכלל לא מכבד אותי.
אני לא מכבד? היא קראה לי שקרנית והציגה אותי כמתנה!
אולי ראית!
אורית תפסה תיק.
אין צורך בגירושין. אני אלך לבד, תחיה עם אמא שלך, כי היא יותר חשובה ממני.
אור, אל תתפרצי!
זה לא התפרצות! זה הבנה שעברתי חמש שנים לשווא!
היא יצאה, הלכה לבית סופיה.
סופיה פתחה דלת, ראתה אותה בוכה, הכניסה פנימה.
מה קרה?
אני פרקתי עם אדר.
איך?
הוא הציע גירושין, ואני קיבלתי.
סופיה חיבקה.
כל כך טוב! הוא לא מגיע לך!
שנים רבות השקענו, אהבנו, דאגתי!
הוא בחר באמא. זה שלו.
אורית חייכה, היא לא מחפשת גברים עכשיו, רק להירגע.
סופיה אמרה:
תתחדש, תזכי למשהו טוב.
לא צריך גברים. רק מנוחה.
תתחדשי, מגיע לך.
חצי שנה אחרי, אדר חייגל:
אורית, צריך לדבר על גירושין. נסדר ניירות.
מתי?
מחר אחרי העבודה, בבית קפה.
הם נפגשו, ישבו מול זה מול זה.
אז נפרד?
כן, טוב לכולם.
למען האמא שלך, בטוח.
אדר קמא.
לך.
היא בכה, לא מצער, אלא משחררת. סוף סוף נגמר.
הגירושין הושלמו מהר, כמעט אין רכוש משותף. היא לקחה את חפציה, אדר נשאר בדירה.
היא שכרה סטודיו, מצאה עבודה עם משכורת גבוהה יותר, התחילה לחזור למכון כושר, להיפגש עם חברים, לנסוע לטיולים.
סופיה שמחה:
רואה? איך מתפרצת!
מרגישה הרבה יותר טוב.
אדר חזר?
לא, ולא צריך.
חצי שנה אחרי, היא פגשה את אלכסנדר, מהנדס משוחרר, ללא ילדים, גר באיזור רמת גן. הם נפגשו בקפה, הלכו לקולנוע, לתיאטרון.
האמא שלי גרה בעיר אחרת, באה אחת לשנה, מדברת בטלפון, אבל היא לא מתערבת בחיי.
איך אצלך עם ההורים?
טוב, מכבדים, לא מציפים עצות.
מצוין.
שנה אחרי הם נכנסו לנישואין, בטקס צנוע, רק הורים וחברים. אמו של אלכסנדר הייתה חביבה, לא נקטה במעורבות.
חיו כמו רציתם, אמרה. העיקר שתהיו מאושרים.
אלכסנדר ואורית חיו באושר, בפעם הראשונה אחרי שנים.
ביום אחד, ברחוב, פגשו את אדר עם בחורה צעירה ויפה.
אורית? היי!
היי.
מה קורה?
מצוין, נישאתי.
הוא נעלם בריח של אורח מהעבר, ואני המשכתי ללכת אל האור שצמח בי.
