בעלי, דוד, עזב אותי לפני כשנה לאישה אחרת, והיום, אחרי תאונת דרכים, חמותי, מרים, אמרה שעליי לקבל אותו חזרה למשפחה.
דוד, שהיה לפני כמה חודשים יחד עם רות, הכריז לי שהוא מצא אהבה חדשה ושקול לבלות את שארית חייו עם בחורה חדשה. הוא אמר לי שהוא לא מרגיש יותר אהבה כלפי, שמא לא אהב אותי באמת, ושכעת הוא רוצה משפחה אמיתית.
הוא לא חשב על כך שאני עדיין לא יכולה לחזור לעבודה, כשבינינו יש שני ילדים קטנים. הבן הקטן שלנו, נועם, רק בן שנה וחצי, והבן הגדול, יותם, הולך לגן חובה. אנחנו מתגוררים בדירה קטנה בתל אביב, וההכנסה שלנו כמעט ולא קיימת. היחידה הקרובה אליי היא אחותי, אלינור, שחיה בירושלים.
“אל תדאגי, תצליחי,” אמרה מרים, חמותי. “הדירה שלך, כך שיהיה לך גג על הראש. ותהיי שמחה שהבעל שלך משלם ממסו.”
הוא באמת משלם בדיוק רבע משכרו הרשמי, לפי חוק.
דוד לא הגיש בקשת גירושין, ואני לא מצאתי זמן לטפל בכך. שני הילדים, עבודה מרחוק של כמה שעות ביום, והכול היה כבד עלי.
חמותי מגיעה לבקר את הילדים פעם בחודש, לעתים מביאה פירות מהשוק.
האב של הילדים לא מתעניין בחינוך שלהם, והאומר שהוא מתכנן להקים משפחה משלו עם האישה החדשה.
כך עברנו שנה שלמים הילדים ואני נלחמים להחזיק את ראשנו מעלה.
בסוף השנה נפתח מקום בגן, ונועם נרשם. חזרתי לעבוד, והקצב קצת השתפר.
יום אחד, בטלפון, חמותי קראה לי בהתלהבות: “דוד ייהיה אבא בקרוב!” והוסיפה: “הגשי מייד את הגירושין, אל תרצי שהילד שלנו ייוולד מחוץ לנישואין.”
הבינהתי למדה שהחברה של דוד הייתה כבר בשבוע השמיני להריון, ולכן פניתי לבית המשפט והגשתי את הבקשה לגירושין.
שבוע אחרי כן, דוד חווה תאונת דרכים. הוא תמיד אהב לנהוג מהר ולעשות עקיפות מסוכנות, והפעם המזל שלו לא חייך.
המכונית שרכשנו בזמן הנישואין נהרסה לחלוטין, והוא נכנס למצב חמור בבית חולים, עם פציעות מרובות, והרופאים קיבלו אותו שאין סיכוי שהוא יחזור ללכת.
מרים בכתה בטלפון. חוויתי עמה הצער, מכיוון שדוד עדיין היה בעלי, אך דרישתה הפתיעה אותי:
“אתה חייב לקחת אותו מבית החולים ולטפל בו,” אמרה.
“אני? למה אני?” שאלתי בתדהמה.
“אתה עדיין נשוי אליו, עדיין לא התגרשתם,” השיבה. “החברה שלו בוטלה את ההריון, היא לא רוצה ילד עם אב נכה. ואת, כאישה שלו, אתה אחראית על זה!”
הגירושין עדיין לא נודע כמושלם, כי הדיון נדחה בגלל שהייתו של דוד בבית החולים.
הסברתי למרים שהחובות שלי כאישה נגמרו ברגע שבו בעלי עזב אותנו ללא רחמים, ולא טיפל בילדים במשך שנה שלמה.
“הוא עזב, רימה והותיר אותנו,” אמרתי. “העובדה שאין לנו עדיין גירושין זה מזל רע, אבל אסדר זאת בקרוב. דוד עדיין יש לו אם שאוהבת אותו מאוד.”
היא השיבה: “אתה מצפה ממני לדאוג לבן שלי? כשהוא היה ילד זה היה תפקידי, עכשיו זה תפקיד האישה! אתה קרה ולא מודה. אני אספר לירושה שלי שהם עזבו את אביהם כשנהיה נכה.”
כעת נראה כאילו אני היא שהעזבה ולא הוא לפני שנה.
מרים בסופו של דבר לקחה את דוד מבית החולים. הוא מתאושש באיטיות, והרופאים הפכו להיות פחות פסימיים. הגירושין שלנו הסתיים בסוף.
אחר כך, חמותי מספרת לכל השכנים בתל אביב: “עכשיו אני צריכה לדאוג לבני החולה! האישה שלו העזיבה אותו, הילדים גם! מה נשים היום? כל עוד האיש בריא ומרוויח כסף הוא יתקבל, אבל ברגע שהוא נכה הוא נזרק!”
ורבים מסכימים איתה, מנענים בראש בכאב. אבל במציאות היה דוד שהשאיר אותי ואת הילדים כשהוא בריא.
חברי ממליצה לי למכור את הדירה ולנדוד למקום רחוק. אחותי אלינור בירושלים מזמינה אותי לבוא לגור איתה. אני חושב שאקבל את ההזדמנות הזאת.
מה אתם מציעים לי לעשות?
