“את רוצה את עושה,” אמרה מירי, קולה צורם כמו ציפור ביום חם מדי.
“אמא, ילדת אותו בשבילך, לא בשבילי. תסתדרי עם הילד שלך לבד. אני צריך לישון לפני הלימודים,” השיב איתן בחצי פיהוק.
“נו, איתן, אני לא מבקשת הרבה. רק פעם אחת שתקח אותו לבית הספר. זה יום הראשון, כולם יבואו עם ההורים…”
“בדיוק, עם ההורים,” חתך איתן את דבריה. “ואיפה אתם הייתם כשהיו לי טקסים? תמיד עם הקטן. שילך לבד, לא יקרה כלום.”
“זה לא תמיד… רק כמה פעמים זה קרה. ולא בכוונה, פשוט יצא ככה…”
“אז עכשיו ייצא ככה שהוא ילך לבד,” אמר איתן בשלווה ולגם מהתה.
מירי נשארה ללא מילים. היא לא ציפתה להתנגדות כזו. הרי הם דואגים לאיתן, מלבישים אותו, מאכילים, והוא מסרב בכל תוקף להיות חלק מהמשפחה.
“טוב,” החלה מירי, מצחיקה קמט בין גבותיה. “סליחה, איתן, אבל אתה חי במשפחה. במשפחה כולם עוזרים. אנחנו עוזרים לך נותנים דמי כיס, מכינים אוכל, מנקים, לפעמים אפילו בחדר שלך. תעשה טובה ותחזיר טובה.”
“לא ביקשתי שתנקו את החדר שלי. ובלי דמי הכיס שלך גם אסתדר. אני כבר בן שמונה עשרה, לא ילד קטן ולא מטפלת. גם לדעות שלי מגיע מקום.”
איתן לקח את הספל שלו, קם, והלך לחדרו. מירי נשארה לבדה, עם לב כבד, בעיה בלתי פתורה, ומחשבה אחת מציקה יותר מכול: הבן שלה הפך לאגואיסט.
מתי זה קרה?
הנישואים הראשונים של מירי נכשלו. אבא של איתן מעולם לא התבגר, העדיף לשכב על הספה, לשחק בטלפון או במחשב במקום לבנות בית. לפעמים עבד, אבל הרוויח פרוטות. בשלב מסוים מירי אמרה די היא הגישה למשפט וחזרה לאמא שלה.
כשמירי נישאה בשנית, איתן היה כבר בן חמש. גיל שבו ילד עדיין מוכן לקבל בן משפחה חדש. דוד מצא איתו שפה משותפת במהירות, ובמהרה הפך ל”אבא”.
וכשאיתן היה בן עשר, נולד יונתן. אולי משם הכל התחיל להתפרק, למרות שמירי לא ראתה את זה באותה העת.
אז איתן הלך ליום הראשון לבד. מירי אחרי הלידה הייתה במצב שלא אפשר לה לחשוב על בית ספר. דוד עבד קשה למען המשפחה, והסבים והסבתות היו רחוקים מדי חלקם בעיר אחרת, חלקם בקיבוץ.
“איתן, נו, ככה יצא… אתה כבר ילד גדול, תסתדר לבד?” שאלה מירי באשמה. “אל תיפגע, אני ממש רציתי לבוא איתך, אבל אתה רואה איך זה…”
“אני רואה,” נאנח איתן. “זה בסדר. אני כבר לא קטן.”
אז מירי חשבה שהכל כשורה. אולי איתן נפגע, אבל הוא הלך, לא התלונן. התברר שהוא זכר הכל.
שלוש שנים אחר כך זה קרה שוב. הפעם מירי לא יכלה לבוא כי יונתן חלה בגן.
יונתן חלה הרבה. פעם אחת הוא אפילו הביא אבעבועות רוח מהגן, יומיים לפני שאיתן היה אמור לנסוע עם הכיתה לסיור בירושלים. בסוף הוא נשאר בבית.
“אמא, אני מבין הכל, אבל נמאס לי לחלות. אולי תשימי את הקטן בהסגר?” שאל בעצבנות בזמן שמירי מרחה אותו במשחה.
“איתן, אנחנו משפחה… איפה שהוא, שם אני. ואני מסתובבת בבית, מבשלת… אי אפשר להסתגר לגמרי.”
מירי מצד אחד הבינה אותו. כמעט כל פעם שיונתן חלה, איתן נדבק. מצד שני, זה נראה לה חלק בלתי נמנע מהחיים.
בהדרגה איתן החל להתנגד כשמירי ביקשה עזרה בבית או עם יונתן. בהתחלה הוא לא סירב ישירות, רק דחה או עשה הכל כך שמירי תעדיף לעשות לבד. היא כעסה, אבל ייחסה את זה לגיל ההתבגרות. אפילו כשהעניינים הגיעו לוויכוחים.
“למה אני צריך לנקות את הסלון אם אני אפילו לא נמצא שם? אתם ויונתן מבלים שם, אז אתם תנקו,” הכריז יום אחד.
“אבל אתה נמצא במטבח,” החזירה מירי. “ואני זו ששוטפת שם. ובכלל, מבשלת.”
“את מנגבת כל טיפת מים בכיור. אם הייתי גר לבד, לא הייתי סובל מזה. לי לא צריך סטריליות זה מה שאת רוצה, אז את תעשי.”
לפעמים מירי הכריחה אותו לקחת מטלית. לפעמים העדיפה לעצום עיניים העצבים יקרים יותר. ועכשיו הכל הגיע לזה…
ליונתן לא היה מי שייקח ליום הראשון. הסבים והסבתות, כרגיל, רחוקים, דוד בנסיעת עבודה, ובעבודה לא נתנו למירי חופש. ואיתן הפעם סירב בתוקף לעזור, למרות שהיה פנוי.
מה עושים?
קודם כול מירי התקשרה לדוד.
“אז ככה. הוא רוצה לחיות כמו גדול? בסדר, כשאחזור נדבר. אם הוא רוצה שינסה,” אמר דוד בקול רציני.
“דוד, בלי קיצוניות, בבקשה…” מירי חששה. “אנחנו כבר מאבדים אותו. אם יברח לגמרי, מה נעשה?”
“שיברח. נראה איך הוא יסתדר בלי ‘אבא, תסיע בבקשה’ ו’אמא, תיקחי לי חבילה בדרך מהעבודה’. לנו הוא לא אומר לא כשהוא צריך עזרה.”
מירי נאנחה. במובן מסוים דוד צדק, אבל היא פחדה. דוד היה עקשן, ולמרות שאהב את איתן כמו בנו, היה עלול לתת אולטימטום נוקשה מדי.
הבעיה של יונתן נפתרה. מירי פנתה לחברה, שיחד איתה לקחו את הילדים לאותו גן, ועכשיו לאותו בית ספר. נועה לא רק לקחה את יונתן ליום הראשון, אלא גם טיילה איתו בפארק. לא אותו דבר כמו עם ההורים, אבל עדיף מכלום.
“נו, נועה, תודה רבה, הצלת אותי,” הודתה מירי בלהט כשחזרה מהעבודה. “בואי, לפחות נשתה תה.”
“בסדר, גם את לקחת את הילד שלי כמה פעמים. אמהות צעירות צריכות להישאר מקושרות,” חייכה נועה.
מירי שכנעה אותה להישאר עוד קצת. בדרך היא שיתפה אותה בחששותיה לגבי איתן. נועה עצמה הייתה רק בת עשרים ושש ילדה מוקדם, אז היא עדיין זכרה איך זה להיות מתבגרת.
