יומן, 19אוקטובר2026
אמא, האם אפשר להיכנס? רציתי לדבר איתך.
אמרתי זאת כשהעמדתי בפתח הדלת של ההוד, משקפת עלי תיק גדול מלא במטלות.
אמא קיבלה אותי בחיוך: תיכנסי, רק תסירי נעליים בעדינות, ניקיתי את הרצפות היום. היא הזזה את היד, משאירה לי פתח לדרכי. הבא, פותח את העיתון, אבא בבית קורא חדשות.
בבית נדמה שלאפה חומוס וקציצות. אחי הצעיר, גלעד, צפוי לחזור מהמסלול הארוך של נהיגה במשאיות, והאמא תמיד הכינה לו את האוכל האהוב עליו.
הגעתי לסלון, התיישבתי על הספה ונשפתי. הרגליים שלי, תחת שמלה רחבה, נראו ברורה צפי.
אבא השיב באלגנטיות שלו, מניח את העיתון: הרגליים שוב נפוחות? אולי כדאי ללכת לרופא?.
הכל טוב, אבא, אולי זה רק פעם ראשונה, השבתי, מתכוונת כרית לגב. יש לי משהו שתרצו לשמוע יש לי רעיון לגבי הדירה.
אמא נכנסה עם ספל תה חם עבורי.
שלכם, שאמרתי בקול חם, אתם כבר מרוויחים מקום עם גלעד הוא בחדר אחד, אתם בחדר השני, נכון? אם נמכור את הדירה בת שניים, נוכל לקבל דירה של חדר אחד
קול מצחיק נשמע מהדלת: וההפרש תינתן לך? גלעד, עדיין בחולצת עבודה של חברת תובלה, נשען על משקוף, מביט בי בחיוך. אני רואה שלא מבזבזת זמן, אחותי.
אמא קמה והתחילה להכין תה נוסף. תן לי כמה דקות לחמם עוד.
גלעד חייך וענה: לאחר מכן, נקשיב לאילו רעיונות יש לך.
גלעד, למה אתה מתחיל תמיד כך?, שאלתי במתח. אני רק מנסה להסביר. באמת תתאים לכם לחיות בחדר אחד.
הוא עבר לחדר, זרק את תיק המשאייה הפצוע בפינה. לא נוח לי עם ההורים בחדר אחד? או שאתה מדבר על הכסף שלנו?.
אבא ניסה לרכך: בנו, אל תצעק כך. בוא נדבר רגוע.
גלעד הסתובב בחדר, צעדיו קטעו: לפני חמש שנים מכרנו את הקוטג’, היא הלכה לאביה. עכשיו, האם למכור גם את הדירה? אולי נבנה דירה לבת העיקשת, נעלה אותה לשם.
הקול שלי נרעם: בקרוב יהיה לי הילד השלישי! אנחנו צריכים מקום! שלושה בחדר גדול זה כבר מציף.
גלעד הפנה את מבטו אלי: אני בן שלושים ושתיים, אין לי פינה משלי, כל הכסף המשפחתי נפל עליך! על שלושת הימים שלך!.
קצת נזנחתי, אבל קמתי: זה נכון, משום שהצלחתי במשהו בחיים. יש לי בעל טוב, עסק, ילדים, דירה.
גלעד צחק בקול: בעל טוב? הוא סוגר חנויות אחת אחרי השנייה? כל העיר יודעת שפאול, בעלך, תקוע בחובות עד השמיים.
הרגשתי איך העור שלי מתרכך: מה אתה אומר?.
גלעד חייך: אל תתעסקי בתורת המחשבות, אני נהג משאית, נוסע בארץ. כמה שמועות יש? בעיירה השכנה כבר סגרו שני חנויות, כאן שלוש מתמודדות בחשש. הספקים לא שולחים סחורה כי הוא לא משלם. למה אתם צריכים כסף מההורים?.
השתיקה כיסתה את החדר. אמא קיבלה מבט מהביטחון של הילדה אל הבן: נטשה, תגידי שזה לא נכון. זה לא נכון, נכון?.
שכבתי על הספה והתחלתי לבכות: לא רציתי לומר לכם פאול באמת במצוקה כלכלית. חנויות אינן מרוויחות, שניים כבר נסגרו, הספקים דורשים החזר חובות. אם לא נמצא כסף מהר.
גלעד גרד ראשו: את רוצה לשאוב מההורים בלי קורת גג? עד שנשלם את חובות האורח?
הדמעות זרמו: מה לעשות? יש לי שני ילדים קטנים! הילד השלישי מתקרב! אפשר לאבד הכל!.
גלעד קרא בקול: תפתרי את הבעיות שלך בעצמך! די לשבת על צוואר ההורים! הם נתנו לך הכל קוטג’, חסכונות ועכשיו רוצים לקחת עוד.
קולי נפל: אתה רק מקנאה! מקנא שאתה לא הצלחת, שנישאתי לאדם טוב, ולא כמוך מי אתה, נהג משאית?.
גלעד חייך: אמת, הצלחת, ועכשיו רוצה לקחת מההורים. למה שלא תזמין אותם לגור אצלך? אם הם נתנו לך כלום הקוטג’ והכסף תן להם לחיות איתך.
מה? לא! יש לי משפחה משלי, ילדים קטנים.
אחזור מההורים, אבל לעזור? רק למשוך?.
הדמעות הפכו לשפעת: אתה לא מבין! פאול עלול לאבד הכול!.
גלעד קרא בקול: אז נותר בלי קורת גג? תעזבי אותנו! די לחלב את ההורים! תפתרי לבד.
קפצתי, דלת הכתה בחלון הקטן של הארון. אמא נכשכה על הכסא, מכסה את פניה בידיה: למה ככה עם האחות? היא בהריון.
גלעד השיב: היא לא מתחשבת, היא רוצה שנעבור לחדר אחד, לשכונה חדשה, רחוקה מבתי החולים.
אבא לחשבש: אולי היא תחשוב אחרת.
לא עברו שבועות והאמא לא שמעה ממנה. ניסיתי להתקשר, אבל היא השיבה בכעס. ואז פתאום הגיע פאול.
גלעד היה בדרכו לעבודה, משאיתו מתקרבת, והדלת נפתחה. עומד שם בן האחות, לבוש חולצה כוסמת, עיניים ריקות.
אפשר להיכנס? הוא קרא, קולה גרגר. צריך לדבר.
אמא נקטה אותו למטבח, גלעד רצה לצאת, אבל אבא עצר אותו: ישב, בני. זה משפחתי.
פאול ישב, שתהה עם כוס תה קרה. לבסוף דיבר: באתי לבקש סליחה, עליי ועל נטשה. לא היינו אמורים לגרור אתכם למצב הזה.
אמא שאלה ברוגע: מה קרה?.
העסק נפל, הוא אמר בחיוך מריר. אתמול סגרנו את החנות האחרונה. נושים באו, לקחו סחורה, מכונות, משאיות. חשבתי שאוכל להסתדר, הלוואתי, הלוואתי נטשה האמינה בי, באה אליכם לחשוב שתרימו עלינו דירה.
גלעד פרץ: ואז חשבתם על ההורים? על זה שאתם מבקשים את האחרון מהפנסיונרים?.
פאול הניף גבה: צודק, טעיתי. ניסיתי לשחק בעסקים גדולים, קיבלתי הלוואות, והכל נפל. בושה בעיניים.
אמא בקש: איך נטשה? היא בוכה כל הזמן, מרגישה שאין לה מקום.
פאול השיב: מתאמץ, מצאתי עבודה כמפיץ בחברת הובלה, נטשה תמצא מנהלת במרכז קניות אחרי הלידה. ננסה לחיות כמו כולם.
היום אחרי פאול הלך, השקט נצמד למרפסת. גלעד הביט בחלון אל הרחוב האפור של הסתיו. מחשבות על נטשה רודפות: איך הפכה הילדה השמחה לבת עשירה ותובענית?
אבא אמר פתאום: צדקת שלא מכרת את הדירה. היינו תופסים על נטשה, תמיד מתנו לה כל דבר.
חודש אחרי, נפתחה דלת הבית, נטשה נכנסה, רזה, עם בטן בולטת, לבושה בשמלה פשוטה, ללא תכשיטים. היא ישבה במעבה המדרגות והתחילה לבכות:
סליחה על הכול. עשיתם לי המון, ואני.
אמא חיבקה אותה: הכל יעבור.
גלעד הביט בנטסה, איננו מכיר את האישה המוקצנת שהייתה פעם.
טוב, נמשיך, הוא אמר. תמשיכי בחיים בלי שטויות.
נטשה אמרה: תודה, על שלא מכרתם את הדירה. אתה צודק, אנחנו צריכים להתמודד בעצמנו.
באותו ערב נשב כולנו במטבח. נטשה סיפרה איך הכל נפל חנות אחרי חנות, פאול מחפש כסף ברחבי הארץ, היא לא ישנה בלילות.
חשבתי שאנחנו מיוחדים, שהכסף יעשה אותנו שונים. עכשיו אני רק עובדת כקופירייטר מהבית, פאול מוביל משאיות.
גלעד חייך: זה נורמלי. גם אני מרצף דרכים, ואני מרוצה.
שנה חלפה. נולד לנו שלישי בן. פאול עובד במפיץ, חוזר הביתה עם קניות. נטשה עובדת מהבית, קיבלה פרס על רבעון ראשון.
בערב אחד, אחרי משאיתו, גלעד עבר לשם.
תיכנס, אשמח לשפוך קפה.
הגענו למטבח, הילדים רצה אלי עם משקאות וממתקים.
תמיד אתה מפנק אותם.
למה לא אפנק גם?, חייך גלעד.
לאחר שהילדים נעלמו לחדר, נטשה שיפחה לי תה:
רוצה לשאול אותך על החברה טרנס-איל? פאול הציע להשתלב, משכורת גבוהה.
גלעד הנהן: חברה טובה, אני עובד איתם, משכורות בזמן.
אמרתי לו להסכים, היא המשיכה. הוא עדיין מפחד משינויים.
עכשיו הוא אחרי העסק שלו, זה מובן. אבל השכר טוב.
נטשה נחרטה, ואז אמרה: הלכתי היום ליד החנויות הישנות שלנו, הפכו לרשת בתי מרקחת, זה לא מצחיק יותר.
גלעד קיבל את התה: זה נראה נורמלי, החיים ממשיכים.
ביום הבא, גלעד ביקר אצל ההורים. אבא קרא בעיתון, אמא טיפלה בעציצים על החלון.
פגע, שב, אני מביא לך כסף על המקדמה של המשכנתא.
אתה רציני? הוא קימה. כבר חיסכת הרבה.
אמא חתכה: אל תתווכח עם אבא, הוא רואה כמה אתה חוסך.
גלעד ניסה לסרב, אבל נזכר כמה הוא גר בחדרה שכורה. אוקיי, אז אם כך.
שבועיים אחרי, מצא דירה של חדר אחד, לא במרכז, אבל קרובה למקום העבודה. ההורים עזרו במקדמה, השארי נותר למשכנתא.
עכשיו יש לך פינה משלה, אמרה אמא, עוזרת באריזות.
תודה, זה משקיף.
נטשה הגיעה עם וילונות וסירים: זה מתנה מאיתנו. יום הולדת לבית החדש.
אין צורך, הוא השיב. יש לי הכל.
קחי מה שאת צריכה, היא ניסה להניח סכו”ם במגירות. הבנת, צעקת עלי, הייתי מתעקשת.
זה נזנח, הוא חייך. העיקר שהבנת.
בערב, אחרי שכל המשפחה הלכה לדרכה, הוא ישב במטבח של הדירה החדשה, השמיים של תל אביב מרצדים מעבר לחלון, הקטנה מצפצפת על כיריים, והקפיץ של המים צולל. הוא חייך לעצמו סוף סוף, קיבלנו את ההזדמנות.
ביקורים שבועיים להורים הפכו לשגרה: הוא מביא מצרכים, אמא מחלקת קביצות, אבא משקיע במילים חמות. קחו, בני, תנו לעצמכם מנוחה, אתם היחידים שצריך לדאוג.
החיים נראו כעת רגועים יותר, והקשר עם נטסה חזר למצב של הבנה. למרות הקשיים, מצאתי בחיי את השלווה שבקשתה, והמשכתי לכתוב כאן, כדי לזכור שעם כל משבר אפשר למצוא דרך חזרה הביתה.
