את החדשות נועה לא שמעה בטלוויזיה. איתי הביא אותן, כשהתפרץ לדירה השכורה שלהם עם שיער סתור ועם המבט ההוא שיודעים שיש לאדם שנגע בנס.
– תשמעי, נועה, – הוא הוריד מעיל רוח רטוב ונכנס למטבח, שבו היא בפעם העשירית ספרה עמודות של מספרים בפנקס. – עומר צלצל עכשיו מחיפה. את זוכרת אותו, הוא הגיע ליום הולדת שלי. הוא עובד ברמב”ם. סיפר לי איך סייע לאחרונה בניתוח ממש מגניב. הביאו ילד בן אחת עשרה. מפתח אבי העורקים לא צמח לו בכלל כלי דם ראשי. היעדר מולד.
נועה הרימה את הראש מהפנקס. המספרים בכל מקרה לא הסתדרו. הקיץ התגלגל אל תוך הלחות המחניקה, ועד לסכום המיוחל עבור ההתמחות חסרו שמונת אלפים שקל.
– ואז? – שאלה והניחה את הראש על יד.
– אז שהם עשו הכול על לב פועם. זעיר פולשני. יצרו מעקף. – איתי התיישב מולה, ובעיניו החומות ניצתה התלהבות. – ההורים לא חשדו בכלל – הגוף של הילד פיצה על זה הרבה זמן, ואז הפסיק. כאבים, קוצר נשימה, הפרעות קצב. בקיצור, לא רק שהניתוח עבר בהצלחה, הוא גם שוחרר הביתה אחרי שבוע, למעקב במרפאה.
היא הביטה באיתי וחשבה: הנה זה, הדבר האמיתי – בשביל זה היא רוצה את ההתמחות. לא כדי לעשות דווקא לאבא, כמו שהוא חושב, לא כדי להוכיח למישהו משהו, אלא בשביל זה: לקחת משהו שנראה שבור בלי תקנה, ולתקן אותו.
– מגניב, – נשפה וסגרה את הפנקס. – גם אתה תדע לעשות את זה בקרוב. ואני? נראה שלא.
לא היה בזה תוכחה – היא ידעה שאם לאיתי היה כסף, הוא היה נותן לה. אבל הוא עצמו עדיין גר על חשבון ההורים.
– נמצא דרך, – הבטיח איתי.
אבל מה הוא כבר יכול להמציא? לקחת עוד הלוואה? לא יתנו לו. ואין ממה להחזיר.
נועה קיוותה שאבא יעזור לה בלימודים – מאז שמלאו לה שמונה עשרה, הוא הפסיק לשלם מזונות וכמעט נעלם מחייה. אבל היא זכרה מה הוא הבטיח לה בילדות:
– נועה’לה, אנחנו נוציא אותך ללימודים, אני מבטיח לך! דרך אגב, אני הייתי הכי טוב במתמטיקה בבית הספר, ואילו נולדתי עוד קצת מאוחר יותר ובמשפחה רגילה, היום הייתי מתכנת, לא נהג. אז מה, נהפוך אותך למתכנתת, אה נועה?
כדי לרצות אותו, נועה באמת למדה לתכנת, אבל כבר בכיתה י’ הבינה שהיא רוצה להיות רופאה. באותה תקופה אבא כבר לא גר איתם שלוש שנים, נולד לו בן, ונהיה קצת לא פנוי לנועה. ולכן היא לא סיפרה לו כלום. כשהוא גילה שהיא התקבלה ללימודי רפואה, הוא נעלב כאילו היא בגדה בו.
– בזה לא מרוויחים כסף, – הוא אמר. – ההשקעה שלי בך לא השתלמה.
מאז הוא לא עזר לה יותר בכסף. כמה פעמים היא רמזה, פעם אחת ביקשה ישירות כשאמא חלתה, אבל הוא התחמק עם איזושהי הוצאה משפחתית. ונועה, מסתבר, כבר לא הייתה משפחה שלו.
באביב היא ניסתה שוב – סיפרה לו על ההתמחות, והוא שאל:
– את לא יכולה להיכנס על תקציב?
– שם יש תחרות קשה.
– לא שיש תחרות, את פשוט טיפשה! אל תחשבי בכלל, אין לי ראש לזה – יעל שוב בהריון, יש לנו כל כך הרבה הוצאות – אין לי פנאי אלייך!
זה כל כך פגע בנועה שהיא הפסיקה לדבר איתו לגמרי. ולכן הופתעה כל כך כשהוא פתאום התקשר.
– נועה, – הקול היה זר וחנוק. – את יכולה לבוא?
הלב של נועה התכווץ לגוש מגעיל. היא ביקשה לצאת מהעבודה ונסעה לקצה השני של תל אביב, אל אותו בניין חדש עם חלונות פנורמיים שאבא בחר פעם בשביל אמא, ובסופו של דבר עבר לגור בו עם יעל.
הוא פתח את הדלת, ונועה נדהמה כמה הוא הזדקן תוך חודשים ספורים – נדמה היה שהשיער הלבן הוכפל. בסלון, על ספה ענקית, יעל ליטפה את הבטן העגולה, ודמעות זלגו על פניה.
– אצל הילד, – אבא גמגם, כאילו המילה ‘ילד’ עוד לא התיישבה על הלשון. – יש לו בעיה בלב. אמרו באולטרסאונד. אני לא מבין בזה כלום. תסתכלי, כן?
נועה לקחה את הסיכום הרפואי שאבא הושיט לה בידיים רועדות והעבירה עליו עיניים. שאפה אוויר. נשפה. ואמרה:
– בואו הנה. תראו.
היא פתחה את כתבת החדשות – את זו ששמרה בסימניות אחרי השיחה עם איתי.
“רופאי המרכז הרפואי רמב”ם בחיפה, בחסות משרד הבריאות, החזירו תפקוד תקין ללב של ילד בן אחת עשרה. המטופל הגיע למרכז הרפואי עם היעדר מולד של כלי הדם הראשי שמזין את הלב, ממש מפתח אבי העורקים…”
אבא נצמד למסך. בסלון קפאו אפילו הרשרושים. יעל הפסיקה להתייפח.
– תראה, – היא תקעה אצבע במסך, שבו כבר הוצגה תרשים הניתוח. – “הרופאים החליטו לבצע ניתוח זעיר פולשני. במהלך ההתערבות, על לב פועם, יצרו המנתחים מעקף לאספקת הדם…” מבין? זה ניתן לטיפול. זה ניתן לטיפול בהצלחה. החבר שלי סיפר לי על הניתוח הזה. את הילד שחררו הביתה אחרי שבוע. שבוע, אבא.
היא עצרה את הסרטון והניחה את הטלפון על השולחן. אבא ישב עם ראש מורכן. יעל הביטה בנועה בעיניים ענקיות ורטובות, שבהן נקראו חוסר אמון ותקווה חלושה וביישנית.
– את בטוחה? – שאל אבא בקול צרוד.
– אני ברפואה, אבא. לא בהייטק. אני יודעת על מה אני מדברת. – היא השתדלה שזה יישמע בלי תוכחה. – היום עושים אצלנו ניתוחים שבעבר נראו כמו מדע בדיוני. הכול יהיה בסדר. אני אברר אצל החברים שלי לאן הכי כדאי לכם לפנות, ואחזור אליכם עם תשובה.
הוא הנהן. אחר כך הרים את העיניים והביט בה במבט ארוך ומוזר. כך הוא לא הביט בה מעולם – כאילו לראשונה הוא רואה לא בעיה, לא סעיף הוצאה, אלא אישה חיה ובוגרת, הבת שלו, שיודעת מה לעשות.
– תודה, – אמר בקול עמום.
נועה משכה בכתפיים והתחילה לנעול נעליים. בפנים הכול צלצל, אבל היא החזיקה מעמד. הייתה לה הזכות לגאווה הצורמת והמרירה הזאת. הייתה לה הזכות לא להישאר לארוחת ערב.
היא חזרה הביתה כשכבר חשוך. איתי היה במשמרת. בדירה הריקה זמזם המקרר. היא זרקה את התיק על הרצפה והתיישבה במסדרון, נשענת בגבה על הקיר. העייפות נחתה עליה כמו לוח בטון. הקיץ נגמר, אין כסף, אבא הבין הכול, אבל ההתמחות לא התקרבה במאום.
הטלפון צפצף בהודעת בנק. היא הסתכלה על המסך בלי לחשוב, בציפייה לראות עוד פרסומת להלוואה.
זיכוי.
סכום: עשרת אלפים שקלים.
שולח: מאיר דניאלי.
היא הביטה במספרים עד שהם נמרחו לכתם רטוב. אבא לא כתב כלום. לא הודעה, לא הסבר. רק העברה – אבל בין השורות נקראו המילים: “טעיתי”.
נועה כיסתה את פניה בידיה ופרצה בבכי. היא בכתה, ומולה ראתה נקודת אור קטנה ופועמת על שולחן הניתוחים – לב של מישהו, שקיבל במתנה מעקף. וגם בלבה שלה, כך נדמה, צומח עכשיו משהו כזה – חדש, חי, מיוחל.
כלי הדם הראשי, שחיכתה לו כל כך.
