היום חזר על עצמו כמו לולאה של מחשבות שהתחילו עוד לפני שהייתי בן עשר. אבא, שלמה, שאל אותי בבקשתו הפשוטה: «הייתי שמח אם נעבור כמה חודשים בביתך?». עניתי בקול רועד, «זה בעייתי», והוא נענה בקיצור, רק נגד.
הוריי נפרדו לפני קרוב לעשור. אמי, רונית, נישאה שוב אחרי שנתיים, בעוד שלשלמה נשאר לבד בתל אביב, בחלום של שלושה חדרים שמלאים בריק. האופי שלו קשה, כמעט בלתי נסבל הוא מרבה לשמור על שקט, לא מדבר הרבה, והקול שלו, כשמתריע, מרגיש כמו רעם בחוץ. נוכחות נשים בחייו קצרה, אך הילד שלו אני, יואב אף פעם לא נותר לבד. הוא משלם אלימנטים, קונה לי את כל מה שאני צריך, ומלווה אותי בחינוך מבחינתו קפדני, גברי, בלי רוך, אבל עם דאגה אבאית.
הקמתי לעצמי חיים מוקדמים. אחרי סיום כיתה י”ב בתיכון דוד בר-אילן, חיפשתי עבודה והזזתי מיד משירותי האם, שכרתי חדר במעון סטודנטים. שניים אחרי כן נישאתי בתמר, החברה שלמדתי איתה מאז היסוד. תכננו לקנות דירה בתל אביב בעזרת משכנתא, חיסכנו למקדמה, אז פתאום המשכיר של החדר שבו גרנו הכריז שהדירה באה למכירה. נאלצנו לחכות עד שהעסקה תסתיים.
באותו רגע, ובקול חלש של ייאוש, פניתי אל שלמה בבקשה למזוג כמה חודשים בביתו. הוא התלבט, ואז אמר: «אפשר, רק ברוגע». הלחימה הפנימית שלו אהבת השקט, חוסר הדיבור לא הפתיעה אותי. גם תמר, בחמישה חודשים הריון, רצתה שקט ושלווה, ולכן קיבלה את התנאי של שלמה. היא לא הבינה שבשקט של שלמה הכוונה הייתה רק לנו, ולא לאורחיו בבית עצמו.
כל בוקר, בדיוק בחמש בבוקר, שלמה קם והולך במכנסי הבית בחללים השונים: שירותים, אמבטיה, מטבח, חזרה לשירותים, והקול של נעליו המקלות ממלא את השקט. גאד!, הוא מציף את הבית, משאיר שאריות של חפצים שנפלו, ואז מתריע במילים קשות: חרא עליך!. הוא לא מודע לכך שהאחרים עדיין ישנים. מי שלא אוהב, יוכל לצאת, הוא מרשה לעצמו, לא מזמין אף אחד.
מעבר לרעש הבוקר, שלמה שולט בכל צעד שלנו הוא אוסר על טלוויזיה אחרי 21:00, מתנגד לבישול בשל ריחות, מחסוך בחשמל ובמים. זה נמשך שבוע שלם עד שתמר נאלצה להיכנס לבית חולים בגלל סיבוב בחודש החמישי.
פגשתי את האבא שם, כשחזרתי עם פירות מהשוק, ובו עטפתי אותו בחבילה של ויטמינים. הוא קיבל את החבילה במבט קשה, אמר: הילד צריך ויטמינים, ואני הוספתי: תודה, שלמה. הוא חייך בעדינות, חייך והלך: תשמעי לרופא.
לאחר השחרור, שלמה המשיך לקום בחמש, אך הפעם ניסה להיות שקט יותר, מנסה להראות יותר דאגה קרא לארוחת בוקר, ניקוי רצפות באופן שקט. הוא הבין שהייתה לי צורך במנוחה, ובכך הוא החל להסתגל.
בסוף שלושה חודשים, אחרי שחלפה תקופה ארוכה של שיפוץ, קיבלנו את המפתחות לדירה החדשה שלנו בירושלים. שלמה דרש ששיפוץ יסתיים לפני שנעבור, וכשמתקהל הוולד, נאלצנו לחזור לביתו הבית של סבא. ההורים של תמר ביקרו אותנו כמה פעמים, אך שלמה תמיד שחק תפקיד של מתארח חורש, רק מתמקד בנכדה הקטנה נועה. כשהוא רואה אותה, הפנים הקשות שלו מתמלאות בחיוך, והוא מוכן להגן עליה מכל דבר.
כל בוקר הוא מלקט את נועה, נותן לתמר לישון אחרי לילות ללא שינה. הוא למד להחליף החיתול בעצמו. כשהגיעה השעה לעבור לדירתנו, שלמה, עם דמעות גבריות נדירות, אמר בקול חמור: אתם עדיין צעירים, לא תדעו מה זה לחיות עם תינוק. תמתינו כאן עד שהנערה תתחתן.
הביטו זה עם זה, תמר ואני התבוננו בתדהמה. שלמה המשיך: זה רק ישנות של הזקנה, אל תתעסקו. קחו את נועה ונסו לארגן את הדברים. עוד תזוזו, כמה טפשים של השמים.
היום אני מביט על כל השינויים האבא שהיה קפדני ושקט הפך למגדל אהבה, והדלתות של הבית נפתחות לכולנו. החלטנו להישאר, כי באמת טוב כשיש סבא. שלמה מתמלא חום כשמדבר עם נועה, והוא שמח שהחיים שלו קיבלו את היקר ביותר אישה קטנה ויקרה.
היום, לפני שהכנתי את הקפה, ישבתי וכתבתי את המחשבות הללו בכתב. אולי מחר, בבוקר, הוא יקפוץ במדרגות ויהפוך שוב למוסיקת הרעש שלו, אבל עכשיו, יש כאן שקט שמספיק כדי לשמוע את הלב שלי.
