אנחנו התכתבנו בערך שבועיים. יונתן היה מאותם אנשים נדירים שפשוט נעים לדבר איתם. בלי רמיזות כפולות, בלי נסיונות להיראות טוב יותר ממה שהוא. גבר בן חמישים ושתיים, גרוש, שני ילדים בוגרים, עובד בענף הבניין. רציני, עם חוש הומור, קרוא וכתוב. כשהוא הציע להיפגש, הסכמתי בלי לחשוב פעמיים.
ואז הגיעה ההודעה ההיא: “תקשיבי, בואי נסכים מראש – אני לא משלם על בחורות בדייטים. זה העיקרון שלי, מקווה שאת בסדר עם זה”.
אתם יודעים, באמת הייתי בסדר עם זה. יותר מכך – אני מכבדת כנות. הרבה יותר טוב לדעת את זה מראש מאשר לשבת אחר כך במסעדה ולתהות מי חייב למי כמה. כתבתי: “אוקיי, אין בעיה. אז נתראה בשבת”.
אבל אחר כך חשבתי.
בבוקר שבת קמתי מוקדם מהרגיל. אני בת ארבעים ושש, ואני יודעת בדיוק כמה זמן צריך כדי להיראות “ייצוגית”. מתוך הרגל פתחתי את הארון, הוצאתי את השמלה השחורה – זו שתמיד עובדת ללא רבב ומסתירה את כל הפגמים. אחר כך הבטתי במדף עם האיפור. מייק אפ עם אפקט הרמה, קונסילר לעיגולים כהים, פלטת צלליות, מסקרה, שפתון, קורקטור… ערכה רגילה לדייט בגילי.
ואז נפל לי האסימון.
למה?
אם אנחנו בונים מערכת יחסים שוויונית, אם כל אחד משלם על עצמו, אם אף אחד לא חייב כלום לאף אחד – למה שאבזבז שעתיים על הכנה? למה שאני אראה כמו תמונה מתוך מגזין, כשיונתן כנראה יגיע בג’ינס וסוודר, אחרי שהשקיע רבע שעה בהתארגנות?
החלטתי לערוך ניסוי. כנה עד הסוף.
לבשתי את הג’ינס האהוב עליי, סוודר אפור רך שבו אני תמיד מרגישה עצמי. אספתי את השיער לקוקו רגיל – כמו שאני מסתובבת בבית. בלי איפור. בלי עקבים. פשוט אני. האמיתית ביותר, בלי פילטרים ובלי קישוטים.
כשהסתכלתי על עצמי במראה, היה מוזר. לא רע – פשוט מוזר. התרגלתי לראות את עצמי “מוכנה” לפני שאני יוצאת. ועכשיו אני מסתכלת – ורואה בחורה רגילה שהולכת לפגוש חבר. או ללכת לסופר.
“נו טוב,” חשבתי, “נראה מה יצא מזה”.
יונתן כבר ישב ליד שולחן כשנכנסתי. הוא ראה אותי, נופף בידו, חייך. התיישבתי, התחבקנו – כמו שמתחבקים מכרים בפגישה. הכל היה רגיל.
בערך עשרים דקות הראשונות פשוט פטפטנו. דיברנו על מזג האוויר, סדרה חדשה, הטיול האחרון שלו. הוא סיפר בצורה מעניינת, עם הומור. אפילו חשבתי שלשווא דאגתי – הערב הולך מעולה.
ואז הוא השתתק באמצע המשפט. הביט בי איזה מבט מעריך. ושאל:
– תקשיבי, את… את לא ממש התכוננת לפגישה?
בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר.
– כלומר?
– נו, בתמונות את נראית כזאת… זוהרת. מטופחת. זוכרת, שלחת תמונות? שמלה אדומה, איפור. ועכשיו… – הוא התמהמה. – עכשיו יש הרגשה שיצאת סתם ככה, לסופר.
בנקודה הזו חייכתי. כי הבנתי: הניסוי עבד בדיוק כמו שציפיתי.
– יונתן, – אמרתי ברוגע, – אתה זוכר מה כתבת לי לגבי תשלום החשבון?
הוא הנהן, קצת נמתח.
– זוכר. ומה?
– כלומר, הצעת שוויון. כל אחד על חשבונו, נכון? בלי התחייבויות, בלי תפקידים, בלי ציפיות. אתה גבר עצמאי, אני אישה עצמאית.
– נו כן, – הסכים. – ובמה הבעיה?
– אין בעיה. פשוט חשבתי: אם אנחנו שווים, למה השוויון חל רק על כסף? אתה באת בג’ינס רגיל, בסוודר, בלי הכנה מיוחדת – ככה שנוח לך. וגם אני באתי בדיוק ככה. זה לא הוגן?
יונתן פתח פה וסגר. ואז פתח שוב.
– אבל זה… זה דברים שונים, – החל בהיסוס.
– למה שונים? – רכנתי קדימה, באמת התעניינתי. – תסביר לי.
הוא ניסה. באמת, ניסה להסביר. משהו על מסורת, על טבע נשי, על זה שבחורות אוהבות את זה בעצמן – להיראות יפות. הקשבתי והנהנתי.
– תראה, – אמרתי.
שיער יפה. עור מטופח. מניקור. אפילציה. איפור. בגדים. נעליים. ועוד – זמן, כוח וכסף.
על יופי טבעי אוהבים לדבר אלה שמעולם לא ספרו את החשבון על “פשוט לשמור על מראה מטופח”.
יונתן שתק.
– מבין על מה אני מדברת? – המשכתי. – כשהוא אומר “אני בעד שוויון”, הוא מתכוון הרבה פעמים: “אני לא רוצה לשלם על ארוחת ערב”. אבל במקביל הוא עדיין מצפה לראות מולו אישה מטופחת, זוהרת, יפה. רק שעכשיו מציעים לה לעשות את זה בחינם. על חשבונה. גם בזמן, גם בכסף, גם בכוח.
– אבל הרי… – הוא שוב ניסה להתווכח. – הרי אתן אוהבות את זה? בנות אוהבות להתקשט.
צחקתי. לא ברוע – בכנות.
– יונתן, אני אוהבת להרגיש יפה. אבל את יודעת מה אני אוהבת עוד יותר? להרגיש עצמי. לישון שעה נוספת במקום לעשות תסרוקת. לא לדאוג שהמסקרה נמרחה או שהציפורן נשברה. לנעול נעליים נוחות, לא יפות.
הוא הביט בי כאילו דיברתי בשפה זרה.
ישבנו עוד כארבעים דקות. דיברנו על עבודה, על תוכניות לקיץ. אבל האווירה השתנתה. הוא נראה מבולבל, אני – מהורהרת.
כשהגיע הזמן להיפרד, חילקנו את החשבון בדיוק לחצי. הוא שילם על הסלט והקפה שלו, אני על שלי. הכל ביושר. בשוויון.
נפרדנו בנימוס. אפילו אמר שנעים היה להכיר. עניתי אותו דבר.
יותר לא כתבנו אחד לשני.
אתם יודעים מה הכי מעניין? אני לא מתחרטת על הניסוי הזה. להפך – הוא הבהיר הרבה דברים. לא רק על יונתן, אלא על החברה כולה.
אנחנו חיים בזמן מוזר. מצד אחד, כולם מדברים על שוויון, עצמאות, שותפות. גברים רוצים לראות לצידם אישה עצמאית שמשלמת על עצמה ולא דורשת תמיכה כלכלית. וזה בסדר – אני באמת חושבת ככה.
אבל מה שלא בסדר: הדרישות מנשים נשארו אותו דבר. יותר מכך, הן רק גדלו. עכשיו האישה צריכה לא רק להיראות מושלמת, אלא גם להרוויח כמו גבר. לבנות קריירה, להיות מעניינת, להתפתח. וכל זה – תוך כדי שהיא נראית כמו דוגמנית משער.
וכשהיא מגיעה לדייט בלי איפור, בבגדים נוחים, פשוט חיה ואמיתית – הגבר מתפלא: “את לא התכוננת?”
אחרי אותו ערב חשבתי הרבה. על מה זה שוויון באמת. על האם מה שאנחנו מכנים “יחסים מודרניים” הוא הוגן.
והבנתי את זה: שוויון זה לא כששני הצדדים משלמים על החשבון. זה כששני הצדדים משקיעים באותה מידה. לאו דווקא כסף – אלא מאמץ, זמן, תשומת לב, דאגה.
אם גבר לא מוכן לשלם על אישה – אני מכבדת את הבחירה הזאת. באמת. אבל אז אין לו זכות לצפות ממנה להתכונן שעתיים לפני הפגישה. אין לו זכות להתאכזב שהיא באה לא בשמלה ועקבים, אלא בג’ינס וסניקרס.
אם אנחנו שווים – אז שווים בכל. בלי ציפיות נסתרות. בלי סטנדרטים כפולים. בלי הפתעה כשהאישה מגיעה רגילה ורגועה כמו הגבר.
אני לא נגד שוויון. אני בעד. אבל בואו נהיה כנים: השוויון לא מתחיל בתשלום החשבון בבית הקפה. הוא מתחיל בכנות כלפי עצמנו וכלפי האחר.
בהבנה שיופי דורש משאבים. שמראה מטופח זה עבודה, זמן וכסף. שאם אנחנו אומרים “כל אחד על חשבונו”, זה נוגע לא רק לארנק, אלא גם לציפיות.
עכשיו, אחרי הזמן, אני לפעמים פוגשת ברשתות אנשים שמתווכחים על הנושא הזה. אחדים צועקים: “גבר חייב!” אחרים משיבים: “נשים חומרניות!” שניהם צודקים – ובו זמנית לא צודקים.
כי העיקר הוא לא מי צריך לשלם. העיקר הוא איך אנחנו בונים מערכות יחסים. על אילו ערכים. על איזו כנות.
יונתן רצה שוויון – וקיבל אותו. האמיתי ביותר, בלי קישוטים. פשוט זה לא היה כפי שהוא דמיין.
איך אתם חושבים – איפה עובר הגבול בין צדק לדאגה הדדית? בין עצמאות לחום? בין שוויון על הנייר לשוויון בחיים?
אני עדיין מחפשת את התשובה.
