אמא הייתה אלופה ביופייה וזה היה הכשרון היחיד שלה, לפי דברי האבא. ואני, שמעריצה אותו עד שפעם לבי נשרף, הצצה לעולמו בעיניים שלו.
אבא לימד מדעי המדינה באוניברסיטה. הוא היה חכם מאוד, מגיע ממשפחה מתורבתת שהרבה זמן לא קיבלה את אמא שלי בתור בת זוג. רק אחרי הרבה זמן גיליתי איך נפגשו. באותה תקופה, כחלק מצוות סטודנטים של ארגון קיבוצי, הוא נשלח לבנות מחיצה לחיות בחוות קיבוץ בעמק חולה. לאמא היה רק 17 והיא עבדה כפרה. היא סיימה רק שמונה שיעורים בבית הספר, ובקושי יכלה לקרוא בחשבון, לעיתים קרובות הייתה מרמזת באצבעות על צלילים ומדברת בלחש. אבל יופי שלה היה מרהיב: עור לבן ושקוף, שיער זהב ארוך עד המותניים, עיניים כחולות כציפורן, ופנים חצויות בדיוק של מודל מהדף. בתמונת החתונה היא נראתה כמו גלויה של מגזין. אבא היה גבוה, שיער חום כהה, בזק רך וזקן עבה, והיה בטחוני למדי. קיץ ההוא אמא נכנסה להריון, לכן הוא נאלץ להתחתן איתה. אולי הוא אהב אותה אז, אבל ההורים שלו לחצו עליו, בטענות שהאמא “תפשה” אותו בעקביות. באותה תקופה סבבו אותו סביב אוניברסיטה סטודנטיות צעירות לא תמיד יפות, אבל חכמות ובעלי תובנות, שהיו יכולות לתמוך בכל שיחה. ועוד כמה פעמים, כשניסה להביא אותה למפגשי ערב, היא אכלה בנבזיות, לא השתמשה במזלג ולא ידעתי כיצד לחייך בלי לשבור צלחת, והצחוק שלה היה כה רועש שהביא לו בושה. הוא לא חשש לומר זאת לאמא, והיא רק נענעה בראש בחיוך עצוב ולא יכלה להתנגד.
לא רציתי להיות כמו אמא. רציתי שהאבא יתגאה בי. לפני שהגעתי לבית הספר, למדתי את הא”ב וקראתי טוב יותר ממנה. תרגלתי עם מספרים כל היום, כדי כשאבא יתן לי משימת חשבון, לדעת לענות נכון ולקבל את השבחים שלו. סביב השולחן צפיתי בכל תנועותיו, חיקיתי אותו אכלתי בפה סגור, לא ליקקתי את הלחם כמו אמא, והשתמשתי במזלג וסכו”ם. למרות כל זה, האבא לא היה חם במיוחד כלפיי, רק נטש מבט קצר על שערי והרים לי את השיער המתרסס בידה. באותם ימים שהצלחתי לדבר איתו, היה לי נחמה גדולה, וחשבתי על כל המשפטים שהפיאלי לי.
בכיתה ב’ האבא נעלם. אמא השמיטה ממני, אבל לבסוף גיליתי שהוא מצא אישה חדשה. כששמעתי את המילה האימה “גירושים”, חשבתי רק על דבר אחד: “הלוואי שהאבא ייקח אותי איתו” אבל הרגשתי קשורה לאמא. נאלצנו לעזוב את הדירה היא appartament של סבתא וסבא, שהיו שמחים לשחרר אותנו. במשך זמן קצר הם שלחו לנו העברות קטנות: האבא כל חודש, וסבתא בחגים וביום השנה. אך המשבר הכלכלי של המדינה פגעו באבינו והעברות חדלו. אמא נאלצה לעבוד במקצועות שונים טכנאית, מנקה רצפות משחר עד ערב, משכורת קטנה ולעיתים משולמת באיחור. חייהם הפכו לעוני. יופייה של אמא דעך, והרגשתי שאין לי מה לראות בה יותר. האשמת אותה במוחי על כך שהאבא עזב אותנו.
האב, מצדו, הפך יזם. יום אחד הוא חזר לבית ונתן לי מעיל חדש וכסף קטן. היום הזה נחרט בזיכרוני: חורף קר, חזרתי מבית הספר במעיל ישן שהשרו של הזרועות היו קצרים. אבא חיכה בפתח אמא בעבודה, אף אחד לא פתח לו, והוא נשאר ובסופו של דבר נעמד. הלב שלי קפץ הוא לא שכח אותי! הכנסתי לו תה עם סוכר, המשכתי לדבר על הישגיי הלימודיים, וניסיתי להראות לו כמה אני חכמה. הוא הקשיב בחצי קשקשת, סיים את התה, פתח את המעיל החדש ושמר על השולחן כסף, ואמר:
זה לאמא תמסור. בחודש הבא הבא עוד.
וביום הולדתי תבוא? שאלתי בחשש.
הביט בו כאילו שכח שהיום הולדתי בעוד חודש. ואז:
בטח! מה ברצונך?
בובה! עניתי, מתביישת מעט, למרות שאני כבר כמעט מבוגרת לבובות. אבל רציתי שמישהו ייתן לי משהו שיזכיר לי ילדות. בדרך כלל הוא קנה לי ספרים.
טוב, הוא הנהן, תקבלי בובה.
כאשר אמא חזרה, סיפרתי לה בגאווה על ביקורו של האבא ועל כך שהוא יגיע ליום הולדתי ויעניק לי בובה.
ביום הולדתי רצתי הביתה בקצב מהיר, חרד שלא יפספס אותי. חיכיתי ליד הפתח, אך הוא לא הגיע. אמא אפתתה עוגת שכבה והחליפה לי ג’ינס עם דוגמאות מודרניות, שתמיד חלמתי עליו. העוגה נשארה על השולחן, חיכיתי לאבא, אך הוא לא בא. בערב, כשאמא חזרה מהעבודה, אכלנו יחד, אך החגיגה לא הרגישה. בכוחותיי נפלתי לבכות. אמא הבינה, אבל לא אמרה דבר על האבא.
למחרת, אמא חיבלה לי קופסה:
קיבלת את זה מהדואר, כנראה היה איחור, אתמול היה צריך להגיע. זה מהאבא.
פתחתי בתוכה בובה חדשה עטופה באריזה ורודה. הקול שלי נאנח:
למה הוא לא הגיע בעצמו?
כנראה נשלח למשימה, ענתה אמא והסיטה מבט.
הבובה הפכה לחביבתי. לקחתי אותה לבית הספר, לא חששתי לשאול על כך חיי. האבא לא חלף יותר. הסבתא אף פעם לא שלחה כסף נוסף. לאט, התאמתי לחיים רק עם אמא, אך בכל יום חשתי געגועים לאבא, והכול היה במחשבה שהיום יחזור ויגיד לי כמה הוא גאה בי.
לאחר כיתה י”א, התקבלתי ללימודי הרפואה. רציתי לספר זאת לאבא, ולכן החלטתי לצאת לחיפשו. זכרתי בערך את הכתובת של דירתו, שבה גרתי שמונה שנים, ואת של הסבתא והסבא, למקומות שנפגשו רק בחגים. בלי לומר לאמא, נסעתי בחיפוש.
בדירה של האבא פתחו לי דלת אישה זרה ואמרה שאין כאן דיירים, והיא גרה כאן כבר שבע שנים. ניסה לשאול על דיירים קודמים, היא סגרה את הדלת לפני שהייתי מסיקה.
בבית של הסבתא והסבא אף אחד לא ענה. כמעט יצאתי, כשהדלת של שכן נפתחה; זקנה יפיפייה עם משקפיים גדולים שאלה:
למי אתם מחפשים?
באתי לבקר את סרז’קין, אני נכדתו.
הזקנה הביטה בי ברצינות והגיבה:
אם אתה נכדת, אתה צריך לדעת שהם קבורים כבר שנים רבות.
הפנים שלי חיממו.
לא ידעתי ההורים שלנו התגרשו ואני
כן, כן, התגרשו אז את, מריה? היא קראה לי בשם.
כן.
רצית לראות את הסבתא והסבא?
כן, וגם את האבא, השבתי בנשימה.
הזקנה קראה לי במבט שעשה לי מובן מיד:
כולם מתו במותו של אביך, חובותיו. ביום אחד, הכל בגלל אביך
האמת פגעה בי ברוע של סערה, לא נשאר לי מקום לנשום.
אל תתאכזבי, קראה לי זקנה בחום. את צעירה, יש לך חיים לפני. האם האם שלך עדיין בחיים?
הקמתי ראשי.
אז, אתן לך כתובות קברי הקברים, יש לי פנקס. לכי ותדברי איתם, זה יקל עלייך.
היא חיפשה במגירות עד שמצאה פנקס קטן, קראה לי מספרי קברי קבורה ושמה שם בית קברות. תודה לה, הלכתי לפני שהפחד יכבוש אותי לגמרי.
הקברים היו מכוסים עשב, מוזנחים. ניקיתי בקושי כדי לקרוא את הכיתוב. הם היו בכוורת אחת, עם גדר אחת. תאריך המוות העלה לי שמיני של היום שבו נפרדתי מהאב בפעם האחרונה.
בזמן שחזרתי ברכבת ישנה, נזכרתי שהאב לא היה יכול לשלוח לי את הבובה ביום ההולדת. שמרתי על הבובה עד היום, מבודדת אותה מכל שאר המתנות של אמא. פתאום חשתי שהבובה אולי נשלחה אלי על ידי אמא. רוטש על לחיי, נגשו דמעות, קול חניקה בחיי. נבגדתי, האבא היה רק פושע שהשמיד את משפחתו. טוב שלא חיינו יחד, אחרת היינו קוברים את עצמנו עם אמא באותו מקום.
לא סיפרתי לאמא על הטיול, משכנע אותה שהייתי עם חברות. חיבקתי אותה, אמרתי שאוהבת אותה, ושיקרתי שוב:
תודה על הכל.
אמא הקשתה את עיניה, שחלפו עם השנים, אך עדיין נצצו בגוון כחול של כוכבים.
תמיד ידעתי שהבובה הזאת נתת לי אתה, ולכן אהבתי אותה.
דמעות גדולות מזלגו מעיניה של אמא. לא הרגשתי בושה מהשקר שלי, אבל קצת בושה על השנים שבהן חשבתי שאין דבר טוב בחיי חוץ מהיופי הרדוף.
