תמר הצליחה להחביא את עצמה מאחורי מדף הקופסאות ברגע שהמפתח הסתובב במנעול של חדר האחסון. היא הדביקה את גבּה אל המדף, מצאה את ידית הדלת מבפנים ומשכה אותה כך שהשתרשה פתח צר שצמוד לאגודלה, לא יותר מרוחב אצבע.
היא נשמה בנשימות קצרת רוח, חיכה ברעש ריק, ולחצה את פיה בכף ידכי במדרגות השקט היה מוחלט וכל צליל היה מתפזר ברחבי הדירה.
הדלת הראשית נפתחה במנגינה של חוץ.
אורי שיעף, חייך וקולץ, וירד למרתף. דרך הפתח הקטן תפסה תמר את ידיו: שני שקיות מצופה נייר, מלאים במזון, רצועות החפירות צמודות לאצבעותיו.
אמא! צעק. את בבית?
תמר חיזקה את הלחיצה בכף ידה.
***
עד לפני האירוע הזה, תמר חייתה לבדה כבר חמש שנים. כשקוליה של קול רפא פתאום נעלמו כמו שלרוב קורה לאנשים שמסתירים את הכאב שלהם הלב נקרע והכל נפסק.
השנה הראשונה בלי קול היה הגרוע ביותר: לא האבל עצמו היה שובר, היא ידעה לעמוד על רגליה, אבל השקט בדירה שבר את קצות האוזניים. קול, שהיה מתוח על הטלוויזיה עד כדי כך שהקול שלו היה נרשם ברמת קול במטבח, היה מצחיק עד דמעות.
באמבטיה הוא שר בקול רם, פגע במילים ובמקצבים, בלי בושה. עכשיו, אחרי שהדלת של האמבטיה ננעלה, נשמע רק רעש הצינור, והרעש הזה נראה תמר כצעקה.
בתהבתהשירההגיעה מירושלים בימים הראשונים, נשארה שבועיים: ניקתה, בישלה, ובערב שכבה על מיטת האם, פשוט הייתה שם ללא צורך בשיחה. זה היה ערך אמיתי.
הבןהבן, יובל, לא הגיע לעולם, ולא לפני ולא אחרי. עברו כבר אחת עשרה שנים מאז שאורי נעלם, ותמר כבר לא מצליחה להסביר בקול רם למה, למרות שהמחשבות חוזרות על עצמן כמו ויניל שרוט.
הסיפור של עזיבתו של יובל היה כואב ומסובך, כמו כשמסתירים אמת תחת השטיח. יובל היה קשה מאז ילדותו: חד, פזיז, מתפרץ על כל דבר.
בבית הספר הוא barely עבר, בכיתה ו’ נשאר בשנה שנייה ויצא עם שלושה ציונים, חצי עבר בחצי. אחותו, איילה, הייתה ההפך המוחלטשקטה, מצטיינת, מקבלת בתים גבוהים מבית הספר.
יובל כעס על אחותו, תקף ביקורות, וקול לעיתים קרובות היה מתפוצץ, למרות המאמץ האדיר שלו לשאת זאת.
כאשר יובל הגיע לגיל תשעה עשר, שלח אותו קווין (קול) לבלות קיץ אצל סבתו חיה, בכפר ליד רמת גן. הוא חשב: “תן לו לעבוד עם הידיים, להריח את האדמה, להתעדכן מהחיים בכפר”.
חיה הייתה אישה ישירה עד קשות, לא ידעה להסתיר מילים ולא רצתה לעשות זאת. כשיובל גרם לבלאגן בגינה, היא קראה לו:
מה אתה מצפה ממני, חפץ?
יובל חזר לתל אביב באותו היום, שם שם את תיקו במעברה, עבר למטבח וישב לשאול בקול כמעט ללא אינטונציה:
זה באמת נכון?
תמר הביטה בקווין. קווין הביט בה.
הם כבר מזמן רצו להגיד לו בעצמם, כשהזמן יתאים, אבל תמיד דחו זאת, משכנעים זה את זה שזה מוקדם מדי, שהילד יגדל קצת יותר.
האמת, אמרה תמר. לקחנו אותך מהבית כשהיית תינוק של שמונה חודשים. צעקת קולות, מלאת את החדר, וכשאתה ראית אותנו, נשתקת והסתכלת עליי.
באותו רגע אמרתי לקווין: “אחר כך אין לנו איפה ללכת”.
יובל קם ועבר לחדרו. תמר וקווין נשארו במטבח עד חצות, מדברים על כל נושא חוץ מזה, כי פשוט לא ידעו איך לדבר על זה.
כמה ימים אחרי, יובל נעלם. הוא לקח איתו את הכסף שהיו קווין ותמר מחסכנים עבורו בדירת הסטודנטים, רצו להפתיע אותו לקראת הסתיו. הוא הפתיע את עצמו ראשון.
קוין כמעט לא מדבר עליו בקול רם. בערבים הוא יושב ליד החלון ומתבונן ברחוב.
תמר ראתה איך הוא מתמודד, אבל לא הצטרפה לשאלות לקוין היה דרך משלו להתמודד עם הכאב, דרך שתיקה, והיא כיבדה זאת. כמה שנים אחרי, לבו של קוין גם הפסיק.
יובל חזר בתחילת אפריל. הוא דפק בעדינות, לא חring, אלא דפק בדיוק, כאילו לא היה בטוח שמישהו יפתח את הדלת.
תמר פותחה את הדלת ועומדת כמה שניות מביטה בו: גבר בן שלושים, זקן קמוצי, נוטה מעט קדימה, מחזיק שקית של תפוזים.
אמא, אמר, סלח לי. השתגעתי אז.
הוא דיבר כמו ילד קטן.
תמר לא ידעה מה לעשות.
אני רוצה לתקן, הוסיף, אם תתני לי הזדמנות.
היא חיבקה אותו על המזנון. הוא חיבק בחזרה בריקנות, כאילו אנשים שחיו שנים בלי חיבוקים שכחו איך זה נעשה.
במהלך ארוחת הערב הוא סיפר שהוא היה שף ברחבי הארץ, משׁדרות עד אשדוד, החל ממסעדות זולות והגיע למקומות יוקרתיים. הוא באמת היה טוב במטבח.
תמר צפתה איך הוא חותך העוף בזריזות, חשבה שהחיים באמת משעשעים: אדם נעלם במשך אחת-עשרה שנה, וחוזר ומטגן קציצות.
הוא נותר לגור. תפס את החדר הישן שלו, סידר את הציוד במדפים, ובבוקר הכין קוואקר או ביצה.
תמר התקשרה לשירה כל ערב.
חזר, אתה אומר, שירה השיקה בצד השני של השיחה. איך הוא מרגיש?
טוב. מנומס. מבשל מצוין.
אמא, בטוחה שהכל בסדר? עברו אחת-עשרה שנה, אחרי הכל.
שירה, הוא הבן שלי. איך את יכולה לדבר כאילו אינך?
היא חייגה לכל המשפחה בכל הארץ, סיפרה לכולם: יובל חזר, יובל בבית. בת דודתה מסחר, שמעה בטלפון וכתבה שאין עשן בלי אש ושמאכלים משניים לא חוזרים. תמר ענתה שאין צורך בתלצול, הכול טוב.
כעבור שבועיים, תמר הרגישה שהיא מתעייפת הרבה יותר מהרגיל. עם ערב הראשון, ראשיה הרגישו כמו שמרבו במטלה, בבוקר היו לה מרק סחרחורת. היא חשבה שמדובר בעונת האביב: חוסר ויטמינים, שינויי לחץ דם, גיל. בגיל שישים, הבריאות היא עניין בלתי יציב, אין על מה להתלונן. העיקר שהבן קרוב.
שירה שאלתה בערב איך בריאותה. תמר ענתה שהכל בסדר, רק מתעייפת קצת, אבל יעבור.
אולי לפנות לרופא?
אל תדאגי, לא הולך לבקר בחדרי ממתין על כל עייפה. ישתמר ויעבור.
זה לא עבר. בחילה התגברה, והראש נעשה כבד בצהריים. תמר לקחה ויטמינים, הכינה ריבת חיטה, וניסתה לא לחשוב יתר על המידה.
בלילה ההוא היא קמה מוקדם, לפני שש. השמיים אפורים, הרחוב ריק. המים בפה יובשו עד שהיא בקושי יכלה לבלוע, נעטפה במפשי הבית והלכה למטבח לשתות מים. היא לא הדליקה אור במדרכה, מכירה את הדירה במלואה, כל פינה.
לפני שהגיעה למטבח, היא נעצרה.
יובל עומד על הכיריים, מתבשל קוואקר. על הגז דלוק רק גריל אחד, מתחת לדלי קוואקר. הוא מחזיק שקית פלסטיק קטנה עם אבקה, משפריץ לתוך הקדרה, לוקח כף ומערבב בעדינות.
תמר נאלצה לחזור בחזרה למרפסת, נחתה במיטה, שכבה והצמידה שמיכה. היא חיפתה בתקרת החדר פתוחה, והמתינה כמה דקות עד שהדלת של החדר גרפה בחוזקה. היא עצמה עיניים ונשמה קצב, מחקה שינה, הרגישה שיובל מביט ממעליה. הוא עמד וחיכה, וסגר את הדלת.
הדלת הראשית נפתחה, והאור של השחר נחלש. היא חישבה את התאריכים: מתי התחילה ההרגשה רעה, מתי החילה, מתי נפל העייפות הצמאית. היא חישבה לאחור. זה בדיוק ממועד שהוא עבר לבית והחל בטיפול במזון.
היא קמה, לבשה מעיל, והלכה לבדוק את השכנה תמר על הקומה השלישית, שהייתה אישה שפשוט מדברת בלי ריב, יודעת להסתדר בלי בכות. כשתמר הייתה על המגף בכניסה, המנעול נסגר בפתאומיות והדלת נגמרה.
היא לא שלמה איך היא סיימה בחדר האחסון. דרך הפתח הקטן היא ראתה יובל מחזיק טלפון, מצמיד לאוזן.
הלו, כן, אני כבר בבית. הפסקה. לא, סבתא נעלמה, אין אותה. הוא הלך במדרגות. אל תדאגי, אני אומר.
היא חשבה שזה אולי חוסר ויטמינים או לחץ דם. הוא חייך, חזר חזרה, אמר:
שוב שכחתי את הבית מרפאה, צריך עוד תרופה. הוא ניבח במקצת. טוב, חכה לי.
הדלת נפתחה בחוזקה. הצעדים על המדרגות נעלמו.
תמר יצאה מחדר האחסון, נעמדה במרכז העלייה. היא הסתכלה על המעיל התלוי, על נעלי הנעליים בפתחה, על המפתחות של המנעול העליון במדף. המנעול התחתון היה רק בקולה, היא לא העבירה מפתחות לכלום.
היא אספה את התיק במשך עשרים דקות: מסמכים, תעודת פנסיה, תמונת ילדה קטנה של קווין במסגרת.
היא חייגה לשירה.
אמא, למה כל כך מוקדם? שירה ינקה באוזן.
חשבתי, לשירה, אולי אלך אלייך. מתגעגעת.
תבואי מתי? שירה השתדלה.
היום.
היום?! שירה קמה קפה. ומה עם יובל? שגר איתו, רוצה לראות אותו.
יובל בטיול עבודה, הוא לא כאן. אני אלך לבד.
תכתוב לי את מספר הרכבת, נפגש.
תמר שמעה את הטלפון, לקחה את חפצי יובל שנצברו בחודש האחרון: כמה חולצות, מכונת גילוח, ספר שחוק, והכניסה לתיקו, סגרה את הרוכסן.
היא הניחה את התיק על מדרגת הקומה העליונה בכניסה, הוציאה דף עט ונכתבה בקפידה:
«יובל, אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי וכנראה אהיה אוהבת, גם אם לא ראית זאת. לכן לא אבקר במשטרה. אבל אינני רוצה לראות אותך יותר. לעולם. אהבה, אמא».
היא קפצה את הדף והציבה על גבי התיק.
היא יצאה, נעלה את המנעול התחתון במפתח שלה, ושמה את המפתח בכיס המעיל.
היא נסעה באוטובוס לתחנת המטרו “שדרות”. ירדה למטרו, עלתה לקרון וסתה על השתקפות עצמה בזכוכית כהה. הרכבת דרכה והמשיכה.
היא רכבה אל תחנת רכבת “פרחי הגן”, שם היא קיבלה כרטיס לרכבת בוקר אל ירושלים, מצאה ספסל בחדר ההמתנה וישבה. גבר נידח קרב על לחם, האוכל לציפורים.
תמר חשבה על מה שהיא צריכה לומר לשירה. לא היום, לא מיד, אבל תספר. שירה חכמה, תבין ולא תצעק.
היא נזכרת ביובל רק בקושי.
שירה קיבלה אותה בתחנת הרכבת בירושלים, רצה אליה בריצה קצרה והחביקה חזק, מייד לפני מילים. תמר נשקעה בכתף של בתה ועצבה העיניים.
אמא, מה קרה? לחשה שירה. אספר לך מאוחר יותר, בואי הביתה קודם.
הן הלכו יחד בשביל הרכבת, שירה נשאה את התיק של תמר. השמש הבוקרית הייתה עדינה.
תמר הלכה וחלמה על המדף העליון במזנון בתל אביב, שבו עומדת פחית ריבת דובדבנים שנשמרה מאז אוגוסט שעבר, שמורה לחורף ולא נפתחה.
ובכן, זהו הרגע שבו היא מבינה שהאושר לא נמצא בריבה.
