“מאיפה קיבלת את התמונה הזאת?” יונתן החוויר כשראה את התמונה של אביו הנעלם…
כשיונתן חזר מהעבודה הביתה, אימו השקתה בדיוק את הפרחים במרפסת. רכונה מעל העציצים התלויים, ליטפה בעדינות את העלים. פניה קרנו שלווה מיוחדת.
“אמא, את כמו דבורה”, אמר יונתן, הניח את הז’קט וכרך את זרועותיו סביב כתפיה. “על הרגליים כל היום?”
“אוי, זו לא עבודה”, הניפה ידה בחיוך. “שם הנשמה נחה. תראה איך הכול פורח. הניחוח – כאילו אנחנו לא במרפסת אלא בגן הבוטני.”
היא צחקה בשקט, בחום, כמו תמיד. יונתן שאף את ריח הפרחים העדין ונזכר בעל כורחו איך פעם, כשגרו בדירה משותפת, היה להם עציץ אחד עם קלנצ’ו קמל על אדן החלון.
הרבה השתנה מאז.
אימו בילתה עכשיו זמן רב בבית הגן שקנה לה לרגל יום השנה. בית קטן, אבל עם חלקת אדמה ענקית שבה יכלה לגדל מה שרצתה. באביב שתלה שתילים, בקיץ עבדה בחממות, בסתיו עיבדה את היבול לצנצנות שימורים. ובחורף חיכתה שהאביב סוף סוף יחזור.
אבל יונתן ידע: כמה שלא תחייך, בעיניה היה תמיד צער שקט. צער שלא ייעלם עד שתתגשם משאלתה הכמוסה ביותר – לראות שוב את האיש שחיכתה לו כל החיים.
אביו. הוא יצא בוקר אחד לעבודה ולא חזר מעולם. יונתן היה אז בן חמש. אימו סיפרה שהוא נשק לה על הרקה כרגיל, הניף יד לבנו ואמר: “תהיה ילד טוב.” ואז הלך, בלי לדעת שזה יהיה לנצח.
אחר כך הוגשו תלונות במשטרה, ונערכו חיפושים שנמשכו חודשים. קרובים, שכנים, מכרים – כולם לחשו: “אולי ברח”, “אולי יש לו משפחה אחרת”, “או שקרה משהו נורא.” רק אימו אמרה תמיד את אותו דבר:
“הוא לא היה פשוט הולך ככה. הוא לא יכול לחזור.”
המחשבה הזאת לא נתנה ליונתן מנוח גם עכשיו, יותר משלושים שנה אחר כך. הוא היה בטוח: אביו לעולם לא היה עוזב אותם. לעולם לא.
אחרי בית הספר התחיל יונתן ללמוד הנדסה, למרות שבסתר ליבו חלם על עיתונות. אבל הוא ידע: הוא חייב לעמוד מהר על הרגליים. אימו עבדה כאחות בבית חולים, עשתה משמרות לילה, מעולם לא התלוננה. גם כשרגליה צרבו מהעמידה הממושכת ועיניה היו אדומות, אמרה רק:
“הכול בסדר, ילד שלי. יהיה בסדר. תתרכז בלימודים.”
וזה מה שעשה. אבל בלילות סרק מאגרי מידע של נעדרים, בדק מסמכים ישנים, כתב בפורומים. התקווה לא מתה – להיפך, היא התחזקה והפכה לחלק ממנו. הוא נעשה עקשן. הוא גדל עם הידיעה שעליו להיות שם בשביל אימו, במקום שבו היה חסר אביו.
כשהשיג את העבודה הראשונה עם שכר טוב, שילם את כל החובות, פתח חשבון חיסכון ולבסוף קנה את בית הגן. ואז אמר:
“הנה, אמא, עכשיו את יכולה לנוח.”
היא בכתה אז, בלי להסתיר את הדמעות. הוא רק חיבק אותה ולחש:
“מגיע לך אלף מונים. תודה על הכול.”
יונתן עצמו חלם בינתיים על משפחה. על בית שבו יריח מלחם טרי ותבשיל. שבו בערבי שישי יתאספו האהובים וצחוק ילדים יהדהד בחדרים. אבל עד אז הוא המשיך לעבוד. חסך, צבר הון, כדי שבסוף יוכל לפתוח עסק עצמאי. היו לו ידיים מיומנות, הוא תמיד אהב לבנות ולתקן.
אבל עמוק בלב בערה משאלה אחת: למצוא את אביו. הוא רצה שהאיש ייכנס יום אחד לחייהם ויאמר:
“סלחו לי. לא יכולתי לחזור קודם.”
והם יבינו, יסלחו לו, ושלושתם ייפלו איש לזרועות רעהו. ואז סוף סוף הכול יהיה כמו שצריך היה להיות.
לפעמים, כשיונתן חשב על אביו, הוא עדיין שמע את קולו. חש איך אביו מרים אותו ואומר: “נו, הגיבור הקטן שלי, בא נטוס?” – לפני שתפס אותו בצחוק.
באותו לילה הוא חלם עליו שוב. הפעם עמד אביו על גדת הנהר, במעיל ישן, וקרא לו. הפנים היו מטושטשות, כאילו הסתכל מבעד לערפל – אבל העיניים, אפורות, עמוקות, מוכרות, היו אותן עיניים.
ליונתן הייתה עבודה יציבה, אבל “משכורת לבדה לא עושה אותך עשיר”, במיוחד כשאתה מתכנן תוכניות משלך. אז בערבים הוא עבד לעתים קרובות בעבודות צדדיות – תיקן מחשבים, התקין מערכות בית חכם. בערב אחד הספיק שתיים, לפעמים אפילו שלוש הזמנות: בעיות מדפסת כאן, נפילת אינטרנט שם, עדכוני תוכנה – הוא הבין בעניינים. במיוחד קשישים אהבו אותו: מנומס, סבלני, לעולם לא דוחק. הוא הסביר בבהירות ומעולם לא דחף שירותים מיותרים.
באותו יום הגיעה הזמנה דרך מכרה: משפחה אמידה – שכונת מגורים סגורה מחוץ לעיר, אבטחה, כניסה רק עם תעודה. הם חיפשו מישהו שיקים להם את רשת הבית.
“בוא נא אחרי שש. בעלת הבית תהיה שם והיא תוביל אותך”, נאמר לו.
יונתן הגיע בדיוק. אחרי הבדיקה בשער, הוא עצר מול בית גדול עם עמודים לבנים וחלונות פנורמיים. את הדלת פתחה אישה צעירה, באמצע שנות העשרים לחייה, רזה, עדינה, בשמלה אלגנטית.
“אתה הטכנאי? בבקשה, היכנס. הציוד בחדר העבודה של אבא שלי. הוא בנסיעת עסקים, אבל רצה שהכול יהיה מוכן היום”, אמרה בחיוך עדין.
יונתן הלך אחריה במסדרון ארוך. האוויר הדיף ריח של בושם יקר, הכול נראה סטרילי, כמעט נקי קלינית. בסלון עמד פסנתר כנף, על הקירות נתלו ציורים, מדפי ספרים, תמונות ממוסגרות. חדר העבודה היה מרוהט בפשטות: עץ כהה, מנורת שולחן ירוקה, מסך גדול וכיסא מנהלים מעור.
יונתן הנהן, הוציא את הכלים והתחיל לעבוד. הכול זרם כרגיל – עד שעיניו נפלו על תמונה על הקיר. זוג צעיר. אישה בשמלה לבנה, פרחים בשיערה. לצידה – גבר בחליפה אפורה, מחייך. הזמן הטביע את חותמו על תווי פניו, אבל בפנים שמע יונתן קול, רם וברור: *זה הוא. אבא.*
הוא קם, התקרב, בהה. עיניים אפורות, אותן עצמות לחיים, אותו גומת חן בחיוך. אין ספק.
“סליחה… מי זה בתמונה?”, שאל בהיסוס.
האישה הביטה בו בתמיהה.
“אבא שלי. אתה מכיר אותו?”
יונתן לא ידע מה לומר. הוא בהה בתמונה כאילו ראה רוח רפאים. ליבו פעם כל כך חזק שבוודאי שמעה אותו. לבסוף הוציא בקושי:
“אני חושב… אולי. את יכולה…”
הוא רק הנהן, הסתובב ויצא מהבית לנצח, עם הידיעה שיש עבר שעדיף להשאיר בשקט.
