יעקב, חמש שנים חיכינו. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו ילדים. והנה
יעקב, תסתכל! נעצרתי בפתח השער, חיבקתי מרה של האמת בעיניים.
בעל הבית, בלתי מושלם, עבר את הסף כשהוא מתכופף תחת משקולת של דלי דגים. קור הקיץ של יולי חודר אל עצמות, אך מה שראיתי על הספסל גרם לי לשכוח את הקור.
מה שם? קרא יעקב, הניח את הדלי והתקרב אליי.
על ספסל ישן שליד הגדר עמד סל מקופל בקפידה. בתוכו, עטופה במפית שחוקה, שוכנה תינוקת.
עיניה הגדולות החומות הביטו ישירות אליי בלי פחד, בלי סקרנות, רק מביטות.
אדוני, נשף יעקב, מאיפה היא נלקחה?
ברכותי נגעתי ברך השחורה של הילד. הוא נשאר רדום, ללא בכי רק רשרש קל של נשימה.
בכף ידו הקטנה היה לחוץ פיסת נייר. פתחתי בעדינות וקראתי את ההודעה:
«בבקשה, עזרו לו. אני לא יכולה. סליחה».
צריך להתחיל במשטרה, קילק יעקב, מגרד את ראשו. ולדווח לרשויות.
אך כבר חיבקתי את הילד, משתי אותו על חיקי. מריחו היה של אבקת כביש ושיער שלא נשטף. חליפת ילדותו הייתה מתפוררת, אבל נקייה.
הדס, לחש יעקב בחרדה, אנחנו לא יכולים פשוט לקחת אותו.
אפשר, חייכתי אליו בעיניים. יעקב, חמש שנים חיכינו. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו ילדים. והנה
אבל החוק, המסמכים הורים יכולים להופיע, התווכח הוא.
נערתי בראש: הם לא יופיעו. מרגיש שהרי זה כך.
פתאום הילד חייך אליי רחב, כאילו הבין את השיחה שלנו. וזה היה מספיק. דרך מכרים סידרנו אימוץ ומסמכים. שנת 1993 הייתה סבוכה.
לאחר שבוע מצאנו פרטים מוזרים. הילד, שקראתי לו איל, לא הגיב לצלילים. בתחילה חשבנו שהוא רק שקוע במחשבותיו.
אך כאשר הטרקטור של השכן רימן מחוץ לחלון, ואיל לא זז כלל, הלב נצמד בחזקה.
יעקב, הוא לא שומע, לחשתי בערב כשנחתי אותו במיטה ישנה שהורשתי מאחיי.
הוא הביט באש הלתך, נטל נשימה ארוכה: נלך לרופא בחדרה, למר דן, רופא האודיולוגיה.
הרופא בדק את איל והרים ידיו: חוסר שמיעה מולדת, מלאה. ניתוח? לא נושא של תקווה זה לא המקרה.
בכיתי בדרך הביתה. יעקב נשאר שקט, אוחז במ steering wheel עד שהאצבעות הלבנות. בערב, כשאיל נרדם, הוא הוציא מבקבוק.
אולי לא
לא, הוא שפט חצי כוס ושיתף אותה בשתייה אחת. לא נוותר.
למי?
לו. לא נשלח לשום מקום, הכריז במוחא. ננהל בעצמנו.
איך? איך נלמד אותו? איך
יעקב קטע אותי בתנועה:
אם צריך תלמדי. את מורה. תמצאי משהו.
באותו לילה לא נכננתי להרגיש עיניים. הייתי שוכבת, מביטה בתקרה, וחושבת:
«איך ללמד ילד שלא שומע? איך לתת לו את כל הדרוש?»
ולמחרת הבנתי: יש לו עיניים, ידיים, לב. יש לו את כל מה שצריך.
היום הבא לקחתי מחברת והתחלתי לתכנן. חיפשתי ספרות, המצאתי דרכים ללימוד ללא צלילים. מרגע זה חיינו השתנו לנצח.
באסתו של הילד, עשר שנים חלפו. הוא עבר ליד החלון וצייר חמניות. באלבומו לא היו רק פרחים הם רקדו, הסתובבו בריקוד ייחודי.
יעקב, תראה, נגעתי בבעלי כשנכנסתי לחדר.
צהוב שוב. היום הוא שמח.
במהלך השנים למדנו להבין זה את זה. תחילה למדתי את דקתיולוגיה אלפבית האצבעות, אחר כך שפת הסימנים.
יעקב למד לאט, אבל המילים החשובות «בן», «אוהב», «גאווה» למד מזמן.
לא היה לנו בית ספר לילדים כאלה, ולכן לימדתי אותו בעצמי. הוא למד קריאה מהר: אלפבית, תנועות, מילים. חישוב אפילו יותר מהר.
אך החשוב הוא צייר. כל מקום שמצא, הוא שרטט. ראשית על זכוכית מזוגגת בטל.
לאחר מכן על לוח שיצר יעקב במיוחד עבורו. מאוחר יותר צבעים על נייר וקנבס.
הזמנתי צבעים מהעיר בדואר, חיסכתי לעצמי, כדי שלילד יהיו חומרים יפים.
שוב הילד שלך מקקק משהו? קרא השכן סמואל, מבט דרך הגדר. מה הוא עושה?
יעקב הרים ראשו מהגינה:
ומה אתה, סמואל, עושה בחיים? חוץ מלבלבל לשון?
הקשר עם הכפריים היה מורכב. הם לא הבינו אותנו. הציקו לאיל, קראו לו במילים קשות. במיוחד הילדים.
פעם הוא חזר הביתה עם חולצה קרועה ושריטה על הלחי. הוא הצביע במחשבה על מי שעשה זאת קולי, בנו של ראש הכפר.
בכיתי, מטפלת בחתך. איל ניגב את דמעותיי באצבעות וחייך: אין מה לדאוג, הכל בסדר.
בערב יעקב יצא, חזר מאוחר ללא מילה, אבל בכו היה חבורת כחול. מאז, אף אחד לא ניגע באיל.
עד גיל ההתבגרות הציורים הפכו לסגנון משלו מוזר, כאילו הגיעו מעולם אחר.
הוא צייר עולם ללא צלילים, אך ביצירותיו הייתה עומק שמרתיע. כל קירות הבית קופצו בציוריו.
יום אחד הגיעו מבקרי המחוז לבדוק את החינוך בבית. אישה בת מאה עם הבעה קפדנית נכנסה, ראתה את הציורים והשתקפה.
מי צייר את זה? שאלה בלחש.
בני, עניתי בגאווה.
עליכם להראות זאת למומחים, היא הורידה משקפיה. בנכם יש לו מתנה אמיתית.
אבל חששנו. העולם מחוץ לכפר נראה עצום ומסוכן לאיל. איך יוכל שם בלי אותנו, בלי הסימנים המוכרים?
נלך, לחצתי, אספת את הדברים שלו. זה יריד האמנים של המחוז. הוא צריך להציג את יצירותיו.
איל נושא בתשעה עשרה. גבוה, רזה, עם אצבעות ארוכות ומבט קשוב, כאילו תופס כל פרט. הוא הנהן ברדף, אין מאבק.
ביריד שמו את יצירותיו בפינה הרחוקה. חמש ציורים קטנים שדות, ציפורים, ידיים שמחזיקות שמש. אנשים עברו, הביטו, אך לא עצרו.
ואז הופיעה היא אישה אפורה עם גב זקוף ומבט חד. היא נעמדה מול הציורים זמן רב, ואז פנתה אליי:
אלו עבודותיך?
של בני, הנהנתי על איל, שעמד לצידי כשקפץ ידיו על החזה.
הוא לא שומע? שאלה, ראתה איך מדברים במגע.
כן, מלידתיו.
היא הנהנה:
קוראים לי וירה סרגייליה. אני מגלריית אמנות בתל אביב. היצירה הזאת עצרה לנשום, מביטה בציור של שקיעה על שדה יש בה מה שרבים מחפשים שנים. אני רוצה לקנות אותה.
איל קפא, מביט בפני, בעוד אני מתרגמת את דבריה במגעי ידיי השגויים. אצבעותיו רעדו, בעיניו נצנצה איאמון.
אתם בטוחים שלא תחשבו למכור? קולה היה מלא נחישות של מומחה שמכיר ערך אמנות.
אנחנו אף פעם נטרלתי, דם מתפשט לחיים. לא חשבנו אף פעם על מכירה. זה רק נשמתו על הבד.
היא שלפה ארנק עור וספגה סכום הסכום שבו יעקב עבד חצי שנה במרכז הנגרות שלו.
שבוע לאחר מכן חזרה. לקחה את היצירה השנייה הידיים שמחזיקות שמש בוקר.
באמצע סתיו שליח הביא מכתב.
«ביצירות בנכם שלמות נדירה. הבנת עומק ללא מילים. זה מה שהקהל האמיתי מחפש היום».
הבירה קיבלה אותנו ברחובות קהומים ובמבט קרים. הגלריה הייתה חדר קטן בבניין עתיק בפריפריה. אך מדי יום הגיעו מבקרים עם מבטים חודרניים.
הם בחנו, דיברו על קומפוזיציה וצבעים. איל עמד בצד, משקיף על תנועות שפתיים, על מחוות.
למרות שלא שמע מילים, הבעות הפנים דיברו בעד עצמן: משהו מיוחד התרחש.
לאחר מכן הגיעו מענקים, התמחות, פרסומים במגזינים. קראו לו «אמן השקט». יצירותיו קריאות בלתי מדוברת של נשמה נגעו בלב כל הצופה.
שלוש שנים חלפו. יעקב בכה כשלהה את בנו לתערוכה אישית. ניסיתי להתייצב, אך בפנים הכל רועם.
ילדנו גדל, עוזב, אך בחזרה הוא הופיע ביום שמשי עם זר פרחים שדה. חיבק אותנו, לקח אותנו בידיו והוביל אותנו מכל הכפר דרך מבטים סקרניים לשדה רחב.
שם עמדה בית חדש, לבן, עם מרפסת וחלונות גדולים. הכפר דיבר על העשיר המסתורי שבנה אותו, אך אף אחד לא ידע מי הבעלים.
מה זה? לחשתי, לא מאמינה למראה.
איל חייך והוציא מפתחות. בפנים חדרים מרווחים, סדנה, מדפי ספרים, רהיטים חדשים.
בן, יעקב הסתכל סביבו בתדהמה, זה הבית שלך?
איל נענע בראשו והראה בתנועות: «שלנו. שלך, שלי ושלנו».
אחר כך הוציא אותנו לחצר, שם על הקיר נמתחה ציור ענק: סל בכניסה, אישה עם פנים זוהרות מחזיקה תינוק, ולפניו כתוב במגעי ידיים: «תודה, אמא». קפאתי, לא יכולה לזוז. דמעות זלגו על לחיי, אבל לא נגחתי אותן.
יעקב, שנוהג להחזיק רגשות, קפץ קדימה והחזיק את הילד בחיבוק חזק עד שמצא נשימה.
איל חיבק אותו באותו האופן, ואז שלף את ידו לעברי. שלושה נשארנו עומדים במרכז השדה, ליד הבית הלבן.
היום הציורים של איל ממלאים גלריות מובחרות בעולם. הוא פתח בית ספר לילדים חירשים במרכז האזור ומממן תוכניות תמיכה.
הכפר מתגאה בו איל שלנו, שמקשיב עם הלב. יעקב ואני גרים באותו הבית הלבן. כל בוקר אני יוצאת למרפסת עם כוס תה ומתבוננת בציור שעל הקיר.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם לא יצאנו באותו בוקר של יולי? אם לא ראיתי אותו? אם פחדתי?
איל גר היום בעיר, בדירתו הגדולה, אך חוזר הביתה בכל סוף שבוע, חובק אותי וכל ספק נמס.
הוא לעולם לא ישמע את קולי, אך הוא יודע כל מילה. הוא לא ישמע מוזיקה, אך יוצר את שלו מצבעים וקווים. ולצפות בחיוכו המאושר, אני מבינה לעיתים הרגעים החשובים בחיים מתרחשים בשקט מוחלט.
