זהו, נעה, זה נגמר בינינו! אני רוצה משפחה אמיתית, ילדים. את לא יכולה לתת לי את זה. חיכיתי מספיק, התאפקתי. אני צריך בן. כבר הגשתי בקשה לגירושין! יש לך שלושה ימים לארוז. כשתסעי, תעדכני. כרגע אני אצל אמא שלי. תזדרזי, אני צריך להכין את הדירה לילד ולאמא שלו. כן! אל תופתעי, אשתי העתידית בהריון! שלושה ימים יש לך.
נעה לא אמרה כלום. מה כבר היה לה להגיד?
היא לא הצליחה להביא ילד. אלון חיכה חמש שנים. שלוש פעמים, וזה לא הצליח.
כל הרופאים שנעה ראתה, אמרו לה שהיא בריאה. למה כל פעם זה לא קורה?
נעה תמיד חיה נכון, הקפידה על תזונה, לא עישנה, עשתה ספורט.
הפעם זה קרה לה אפילו בעבודה, הרגישה לא טוב, הזמינו לה אמבולנס, אבל זה שוב נגמר מהר מדי
הדלת נטרקה מאחורי אלון, ונעה התיישבה בלי כוח על הספה.
לא היה לה רצון, ובטח שלא כוח, לארוז. ובעצם, לאן תילך עם מזוודה?
לפני שהתחתנה גרה אצל דודה. דודה כבר לא בחיים, והבן שלה מכר את הדירה. לחזור למושב, לבית של סבתא? לשכור דירה? ומה עם העבודה?
יותר מדי שאלות, ואין זמן לחשוב
מוקדם בבוקר הדלת נפתחה ואמא של אלון נכנסה.
לא ישנה? יופי. באתי לוודא שאת לא לוקחת שום דבר שלא שלך.
כנראה שהתחתונים הישנים של הבן שלך לא מעניינים אותי. לבדוק את שלי ביחד?
אויש, איזה חוצפה! ובכל זאת תמיד היית מיושבת, מנומסת. הנה, תראי לאן זה הגיע. כבר אחרי הפעם הראשונה אמרתי לאלון שאיתך לא יהיה לו ילד.
באת להגיד לי את זה? בבקשה, פשוט תשבי ותסתמי.
למה את אורזת את הסרוויס הזה?!
הוא שלי. נשאר מהדודה, מזכרת.
עכשיו יהיה ריק פה בלעדיו!
בעיה שלך. אבל לפחות יהיה לך נכד בקרוב.
קחי רק את שלך!
הלפטופ שלי! גם המכונת קפה והמיקרו, מתנות מהעבודה. האוטו שלי מלפני החתונה. לבן שלך יש את שלו!
הכל יש לך, רק ילדים אין.
זו כבר לא בעיה שלך. איתי הכל בסדר, כנראה זה רצונו של השם.
אני רואה שאת אפילו לא מצטערת! אולי עשית הכל בכוונה?
את מדברת שטויות. קשה לי אפילו לחשוב על זה.
נעה סקרה את הדירה, כמעט ולא נשאר ממנה שם. מברשת שיניים, איפור, כפכפים
חסרה לה תחושה שמשהו חשוב חסר. כל הזמן אמא של אלון מפריעה לה לחשוב.
נזכרה הפסל של החתול. לא סתם חתול, שבתוכו החזיקה סוד עגילים וטבעת, לא שווי ערך, אבל מתנה מסבתא שנפטרה. אלון תמיד אמר שזה שטויות. בטח זרק את זה. בדרך כלל היה שם הכל במרפסת. נעה פתחה את הדלת
מה את מחפשת שם? ארזת? תסתלקי כבר! צרחה שוב האמא. רוצה להיפרד מהדירה? בבקשה. כזה לא יהיה לך יותר.
לבסוף מצאה את החתול. הכל בפנים. עכשיו אפשר לעזוב.
הנה המפתחות, שלום. מקווה שלא נתראה יותר.
נעה עצרה במשרד. למרות שהיא עוד הייתה בחופשת מחלה, היא ביקשה להמיר אותה לחופשה.
כולנו מצטערים בשבילך, אבל איך נסתדר בלעדייך? שלושה שבועות מספיקים? רק תשארי זמינה. חצי מהפרויקטים תקועים בלעדייך.
בסדר. אני אהיה זמינה. תודה.
את צריכה עזרה?
לא, תודה.
אני אדאג לבונוס ולחופשה בתשלום.
תודה, ממש במקום.
נעה אפילו לא חיפשה דירה אחרת, ישר נסעה לבית של סבתא במושב. ברור, אף אחד לא חיכה לה שם סבתא נפטרה לפני שלוש שנים, אמא שלה מתה בלידה, ומאז מעולם לא הכירה אותה.
ועכשיו, היא בעצמה לא מצליחה ללדת
שעה נסיעה והיא כבר בכניסה לבית. עץ תפוח, צבעונים.
פעם אחרונה שהייתה כאן עם אלון, היה בסתיו, עשו על האש ונהנו.
נעה חנתה ליד הבית, המפתח של המחסן היה בתוך הבית.
היא נכנסה. שקט. על השולחן כלים מלוכלכים. למה לא ניקתה בפעם האחרונה?
לא נכון, היא דווקא ניקתה! אז מי היה כאן?
שני ספלים, צלחות, שקי מיץ, בקבוק יין מבעבע של אלון ממש לא משנה מאוקטובר.
אז אלון היה כאן, עם מי?
לא חשוב, כבר לא משנה
המפתח לבית רק אצלה, כנראה עשה עותק. צריך להחליף מנעול.
התחילו חיים חדשים, ניקיון, ואז אמבטיה חמה.
היא החליטה לשטוף את כל הלכלוך, את כל העבר.
כשהתארגנה לצאת, מישהו דפק בדלת, ואז בחלון.
מי זה?!
הכל בסדר אצלך?
כן הופתעה.
מצטער.
נעה יצאה החוצה, ראתה גבר לא מוכר.
סליחה, קיוויתי לא להבהיל. אני השכן החדש. כל היום שמתי לב שאת עסוקה, פתאום ראיתי עשן מהארובה, דאגתי שלא קרה כלום
תודה, הכל בסדר.
את קרובת משפחה של אלון? הוא הגיע עם אישה בהריון… את אחותו?
לא, אני אשתו לשעבר. הכל בתהליך.
והבית שייך לך?
כן.
אז אני השכן הזמני, פה עד שהכל יסתדר אצלנו. גם אני מתגרש, מחר זה סופי. אם את צריכה משהו, אפשר לפנות אליי. אני דן.
אני נעה. אתה יכול להחליף מנעול?
בוודאי. תגידי מתי, אסדר הכל.
כמה שיותר מהר. אני אקנה מחר אחד.
אתן אני אבדוק ואביא, שלא תקני סתם. לי צריך לעבור דרך העיר.
תודה.
עברו שבועיים. נשאר עוד שבוע חופש וחייבים כבר לחזור לעיר. נעה בכלל לא רצתה, כבר נהייתה רגילה פה. אלון לא התקשר ולא שלח הודעות, רק קיבלה עדכון על מועד הדיון בגירושין. האמת, עדיף ככה; לא רצתה לראות אותו.
יום שישי. נעה תמיד קמה מוקדם, ודן הציע לה ללכת להסתובב ליד האגם. לא תכננה להתחיל קשר חדש, רק הליכה, בלי מחויבות. היה להם נחמד יחד, חזרו בשבתיים. ליד הבית של נעה המכונית של אלון. רואים שהוא הרגע הגיע. הדלת של הרכב נפתחת, יוצא אלון, אחריו אישה בהריון.
נעה ודן התקרבו לשער. אלון ניסה לפתוח את הדלת אבל ברור שלא עבד לו.
מה זה אמור להיות?
ומה בדיוק אתם עושים כאן? לא נכנסים לבתים של אחרים!
אלון קפא.
זה הבית שלנו! הכריזה ההריונית.
באמת? ומי אמר לך את זה, אלון? זה הבית שלי, כדאי שתלכו.
אלון, מה היא אומרת?! מה היא עושה פה?! תוציא אותה! יללה האישה.
נעה ודן צחקו. אלון הכניס אותה למכונית ונסעו.
הולך להיות לו שמח, נראה לי.
לפחות היא תלד לו ילד. אני לא הצלחתי שלוש פעמים סליחה.
ואני התגרשתי רק בגלל שאשתי בכלל לא רצתה ילדים
עברו ארבע שנים מאז. יום אחד, בסופר ברמת גן, היא פוגשת פתאום את חמותה לשעבר.
נעה, לא מזהה אותך! כל הזמן עוקבת. את בהריון?
כן, ענתה, ליטפה את הבטן.
לאלון הולך לא טוב. הנכד שנולד חלש, כנראה משהו בגנטיקה מהצד הגברי. אשתו עזבה, השאירה לנו את הילד. ואת, לבד, עם היריון?
לא, יש לי משפחה עכשיו. אני צריכה ללכת, מחכים לי.
הבנתי סליחה על הכל
שיהיה רק בשורות טובות…
נעה הלכה לצידו של דן, שהחזיק בה באחת, וביים השנייה אחזה ילדה קטנה, דומה שתי טיפות אמא שלהנעה פנתה אל הדלת המסתובבת, יצאה לאור הבוקר בגשם קל שבצבץ פתאום. לרגע עצרה, שלפה מתוך התיק את הפסלון של החתול מזכרת ישנה מהחיים שעזבה, והביטה בו בחיוך שקט.
בליבה ידעה: לפעמים, דווקא כשנדמה לנו שהכול נלקח, משהו עמוק, שקט ובלתי צפוי נרקם בפנים, ונולד לחיים חדשים. היא ליטפה את בטנה, הרגישה לידה בעיטה קטנה, והרימה את עיניה מעלה, שלמה יותר משהייתה אי־פעם.
היא ידעה שכעת, הסיפור האישי שלה שייך רק לה. הברכה שלה לא נמדדה במספר הילדים, בדירה חדשה או בזוגיות נוצצת אלא בשקט בלב, ביכולת להתחיל מחדש, ובאמונה שגם כשהלב נשבר עוד יצמח בו פרח.
