כשהאורי חזר מהשירות במשרד, האמא שלו חיכתה לו במרפסת של הדירה בקיבוץ מודיעין, מזימה את הצמחים בתבונה. היא התכופפה אל הקופסאות התלויות, מסדרת עלים בזהירות, ופניה נצצו באור רגוע ושקט.
״אמא, את כמו דבורה עסוקה״ קרא אורי, הוריד את המעיל, ניגן לו ברגליו ועטף אותה בחיבוק חם.
״עוד יום על הרגליים?״ שאל, מבטא סקרנות.
״איזו עבודה?״ חייכה היא, משענת את ראשה על המדרכה. ״הנשמה שלי חופשת. תראה כמה הכל פורח. הריח כאן כמו גן בוטני שלם, לא רק מרפסת קטנה.״
היא צחקה בחיוך שלו ומרגיע, כמו תמיד. אורי נשף ריח עדין של פרחים והזכיר לעצמו את הילדות, כשהיו גרים בחדר משותף של קיבוץ, והגן היחיד היה עציץ קאלנכואה שתמיד שחרר עלים.
מאז עברו שנים. היום האמא מבלה הרבה זמן בחצר הקטנה שהיא קיבלה ממחרת לחגיגת יובל של האורי. בית קטן, אבל עם גן גדול שתול מה שבא לך. באביב שתילים, בקיץ חממות, בסת״ע קציר, ובחורף מחכה לאביב הבא.
אורי ידע: כמה שהאמא תחייך, בעיניה תמיד חבויה צער עדין, אור שקט שלא יחלוף עד שיתגשם החלום היקר שלה לראות את האדם שהיא חיכתה לו כל חייה.
האב. הוא יצא לעבודה באחד הבקרים הרגילים ולא חזר. אז אורי היה רק בן חמש. האמא סיפרה: באותו היום הוא נענע את ראשו, נשק לה את מצחיה, וקרא לו בחיוך היה חזק. ואז הלך ללא ידיעה אם יחזור.
היו תחנות משטרה, חיפוש, קריאות של קרובי משפחה ושכנים: אולי הלך, יש לו אחרת, משהו קרה. אבל האמא חזרה על אותו משפט:
״הוא לא היה הולך סתם. אם הוא לא יכול לשוב, אז בטח לא יוכל לחזור.״
המחשבה הזאת לא עזבה את אורי אפילו אחרי שלושים ועוד שנה. הוא היה בטוח שאביו לא יכל לעזוב אותם, פשוט לא היה מסוגל.
לאחר תיכון, אורי נרשם לאוניברסיטת תל אביב הטכנולוגית, אם שבפנים הוא חף חלום להיות עיתונאי. הוא הבין שמצריך להתפרנס מהר. האמא עבדה כאחות בכוננות בבית חולים, משמרת לילות, בלי תלונה. גם כשכפותיו נפחמו ועיניה נצבעו אדומות משנמנום, היא אמרה:
״הכול טוב, יוני. העיקר תלמד.״
ואני, הוא למד. בלילות חיפש את אביו במאגרי נעדרים, בדק ארכיונים, שלח הודעות בפורומים. התקווה לא כבה להפך, הפכה לתודעה שלו. הוא התחזק כי ידע שהוא צריך להיות תווך למאמא.
כאשר קיבל עבודה טובה, קודם פירק חובות של האמא, אחר כך חנה חיסכון, ולבסוף קנה לעצמו את אותו הבית הקטן. הוא חייך ואמר:
״זהו, אמא, עכשיו את יכולה לנוח.״
היא בכתה ללא בושה, והוא חיבק אותה ולחיש:
״את ראוייה לזה אלף פעמים. תודה על הכל.״
אורי חלם על משפחה בית שמריח מרק עוף וקישקוש, שבו כל יום ראשון מתכנסים כל הקרובים וצוחקים הילדים. עד כה הוא עמל, אסף כסף למיזם משלו. ידיו תמיד היו חפוזות מאז הילדות הוא אהב לתקן.
אבל בליבו נשארת משימה למצוא את אביו. הוא רצה ליום אחד להיכנס הביתה ולומר:
״סליחה קודם לא יכולתי.״
ואז הכל יתיישר. הם ייבינו, יסלחו, יתחבקו שלושה. והכל יהיה שלם.
לפעמים תפס אורי עצמו מעלה קולה שעדיין שומעת קולו של אביו: איך הוא הרים אותו בידיו ואמר: היי, חזק, נלך?״, והקפיץ אותו לשמיים.
בלילה ההוא, בחלום, אביו עמד על גדת נהר, בחולצה ישנה, וקרא לו. פניו מטושטשות כמו ערפל, אך עיניו אפורות, מוכרות.
היום של העבודה של אורי היה יציב, אך משכורת אחת לא מספיקה למיזם שלו, במיוחד כשחלום על עסק משלו. לכן בערב הוא עבד בצד תקן מחשבים, מערכות חכמות. בערב אחד הוא סיים שלושה עד ארבעה בתים מדפסת, ראוטר, עדכון תוכנה והיה מבוקש במיוחד על ידי הקשישים, שיודעים להעריך אדם מנומס, סבלני, שמסביר בלי להטיל.
פעם קיבל הזמנה ממכירה של מכירה של משפחה עשירה שמתגוררת בקוטג׳ בפריפריה, עם שומרי בית וכרטיסי כניסה. צריך היה להקים רשת ביתית.
בואו אחרי השעה שש. הגבירה תהיה בבית ותראה לכם את הכל, נמסר לו.
אורי הגיע בזמן, עבר את השער, והופיע מול בית לבן עם עמודים גדולים וחלונות מרווחים. הדלת נפתחה על פני בת עשרים וחמש, עדינה, לבושה בשמלה יפה.
אתה המתקן? תכנס פנימה, הכל במשרד של אבא. הוא בחופשה, אבל ביקש שתסיים היום, היא אמרה בחיוך קל.
הבית היה מואר, מרווח, ובריח יוקרתי שניכר מכל פינה. בפתח האולם עמדו רועם, בתמונות, מדף עם ספרים, תמונות ממוסגרות. המשרד היה קפדן: עץ כהה, מנורה ירוקה, שולחן ענק, כיסא עור.
אורי ניגן על כלי העבודה, וישב ליד מחשב. הכל הלך כמו תמיד, עד שמבטו נפל על תמונה על הקיר זוג צעיר; האישה לבנה עם פרחי רוזמרין בשיער, הצעיר בחליפה אפורה. חיוך רחב.
והקול הפנימי שלו, למרות השנים ששינו תווי פנים, חייך זהו הוא. אביו.
אורי קם, התקרב. העיניים האפורות, הלחיים המוכרים, הקמץ ליד השפתיים. אי אפשר לטעות.
סליחה מי זה בתמונה? שאל בקול שקט.
הצעירה נראת מופתעת.
זה האבא שלי. ואתה מכיר אותו?
אורי נשאר בלי מילה. הביט בתמונה כאילו ראה רוח רפאים. הלב שלו קפץ כך חזק שהייתה מרגישה האישה. לבסוף, הוא נשף:
אולי אולי כן.״ נאנח בחוזקה. את יכולה לספר לי איך נפגשו ההורים שלכם? סליחה אם זה נראה משונה, אבל זה ממש חשוב לי.
הצעירה היססה, ואז חייכה במבוכה:
האב היה מהנדס רגיל. הוא פגש את אמא בטיול קיץ, והם נפלפו זה לזה
היא הביטה באורי:
אתה נעלמת. הכל בסדר? אולי מים?
אורי הנהן בשקט. היא הלכה למטבח, והוא נותר עומד, לא מבין למה הוא עושה זאת. אולי זה לא חוקי, אולי זה נלאים. הוא פתח את המחשב שלו, חיפש בתיקייה בשם אישי נעול בסיסמה. הוא הקל את תאריך הלידה שלו והפתעה, נפתח. בתיקייה היו תמונות ישנות, סריקות של מסמכים, וקובץ טקסט ללא שם.
הטקסט התחיל במכתב קפדני:
מאותו היום הראשון ידעתי שזה לא נכון. את יפה, חכמה, משוגעת ואוהבת, ואני כלום. שיקרתי שאני רווק, שאין לי אף אחד. חשבתי שזה יהיה רומן קצר. אבל הכל הסתבך: הצגת אותי כאיש הבן זוג של אמא, והתחלנו לתכנן נישואים רציתי לברוח, אבל כבר לא יכולתי. האמון שלך, הכסף של אביך, החזיקו אותי. קיבלו לי מסמכים חדשים, דרכון בלי סימון נישואים. אינני גאה בזה. חשבתי שזה יקל על כולם. לידה תישכח. הילד קטן לא יבין. ועכשיו אינני מכיר את עצמי. חי במותרות, אבל כל בוקר עם קפה חושב שאני בוגד. ואין דרך לחזור לאחור״
עיניו של אורי ערפלות. הוא נשען על הגב של הכיסא, מביט בנקודה קבועה, לא יודע מה להרגיש כעס? זעם? חרטה?
מולו נחשפה בושה של עשרות שנים. אמא שעבדה כל החיים, אספה מטבעות, לא נישאה שנית, חיה רק עבורו. והאב חי במותרות, שכח, נטל משקלו.
אורי סיים את העבודה במהירות, קיבל מעט כסף לבן דואר לבן, ויצא. לא זכר איך הגיע למכונית. ישב, סגר דלת ידיו רועדות.
שלושה ימים עברו בלי מילים, הוא חיפש איך לומר את האמת. האמא, כמו תמיד, הרגישה:
משהו קרה, יוני? נראית כאילו לא אתה.
הוא סיפר כלהסיפור: על הבית, על התמונה, על המחשב, על המכתב. היא הקשיבה במחשבה, לא הפריעה. פעם אחת היא עצמה את עיניה ולחצה ידיים עד שהן הפכו לבנות.
כאשר הוא סיים, החלשת השקט במזחה. היא קמה, הלכה לחלון, הסתכלה למרחק. ואז, בקול רך, אמרה:
את יודעת זה הקל עליי.
אורי התפלא:
קלה?
כן. שנים חיפשתי תשובה: למה? האם הוא בבעיטה? האם הוא חולה? ובסוף הבנתי הוא פשוט בחר חיים אחרים.״
היא ישבה על השולחן, משענת ידיים, בעיניה לא דמעות, רק fatigue של דרך ארוכה.
עכשיו איני צריכה לחכות, יוני. אין צורך לפחד שמישהו פספס. אני חופשייה.
סליחה ש שמצאתי את זה, לחש.
היא נגנה בראשו:
אין צורך להתנצל. הכל קורה לטובה, רק שאנחנו לא תמיד מבינים מיד.
היא חיבקה אותו, כמו בימים שהייתה קופחת מהאופניים.
אתה המתנה הגדולה שלי. אפילו הוא היא עצרה, חשבה הוא נתן לי אותך. אז זה לא היה לשווא.
בערב ההוא, אורי ישב על שפת בריכת מקומית, צופה בשקיעה שמציירת שמיים ורודים. הוא הבין: הוא כבר לא רוצה לראות את אביו. לא רוצה מילים, לא רוצה חיבורים, לא רוצה התנצלות ריקה.
האב שלו לא האיש במרפסת של קוטג׳ יוקרתי. הוא דמות מהילדות: חמה, נקייה, בלי עודף. הוא יישאר בזיכרון.
להמשיך לחיות לא להחזיק רוע, לא לגרור את העבר שחלף. לחיות לדעת לשחרר.
בערב ההוא, הוא שחרר הכל לחלוטין.
