כאשר חזרתי מהעבודה, אמי עמדה על המרפסת ומזגה למרקחת את האדמה של הפרחים. היא התכופפה אל כלי האדמה התלויים, פיפחה בנעימות את העלים. פניה היו מוארים באור שקט, רך, כמו שמש של אחר צהריים בחוף הצפוני.
אמא, את כמו דבורה, הסרתי את המעיל, ניגשתי אליה וחיבקתי אותה על הכתפיים. שוב היום היה על הרגליים?
איזו עבודה, היא חייכה, מתצחקת. הנשמה מתנפחת. תביטי איך הכל פורח. הריח כאילו המרפסת היא גן בוטני שלם.
היא צחוקה היה שקט, חם, כמו תמיד. נשמתי ריח של פרחים והתגעגעתי לילדות שלנו, כשגרנו בשיכון בפתח תקווה, והגן היחיד שלנו היה עציץ של קאלנכוי שנשפך עלים כל יום.
מאז עברו שנים. היום אמא מבלה הרבה זמן בקצה, בחלקת נוף שהקדשתי לה לכבוד יומנו נישואינו. בית קטן, אך עם חצר רחבה שתהיה חקלאית. באביב נוטלים נבטים, בקיץ משקים במזגונים, בסתיו קוצרים, ובחורף מחכים לאביב הבא.
אך ידעתי שלצד החיוך של אמי, מתחת לעיניה חבויה צער שקט, אורח שנשאר עד שהחלום הגדול שלה יתגשם לראות את מי שהיא חיכתה כל חייה.
האב. הוא יצא לבקר עבודה ביום רגיל ולא חזר. אז הייתי בן חמש. אמא מספרת: באותו היום נשק אותה במצח, כרגיל, קימץ לי והוסיף, תהיה גיבור. ולך בלי לדעת הוא נעלם לעד.
היו הליכים, מיקור חקירות, חיפושים. קרובי משפחה ושכנים לחשו: אולי הלך, יש לו חברה, קרה משהו. אבל אמא חזרה על משפט אחד:
הוא לא היה יעזוב סתם. אם הוא לא חזר, חייב להיות סיבה.
המחשבה הזאת ליוותה אותי שלושים ועוד שנים. הייתי בטוח שהאב לא יכלה לעזוב אותנו. הוא פשוט לא יכל.
אחר הצהריים, אחרי סיום הלימודים בתיכון, נרשמתי למכללה הטכנולוגית, אף על פי שבפנים הלב רצה לעיתונאות. הבנתי שבשעת משבר צריך לבנות רגליים. אמא עבדה כאחות בבית החולים, קיבלה משמרות לילה, ולא התלוננה. אפילו כשהרגליים נפלו ועיניהן אדמו משגרה, היא אמרה:
הכל טוב, יוסי. העיקר תלמד.
ולכן למדתי. בלילות חיפשתי את האבא במאגרי נעלמים, עברתי על ארכיונים, כתבתי בפורומים. התקווה לא כבתה; היא הפכה לתודעה שלי. הפכתי לחזק, כי ידעתי שעלי להיות תומך לאמי.
קיבלתי עבודה טובה, תחילה שולח את חובותיה, אחר כך חיסכתי, ובסופו של דבר קניתי את אותה קצירה. אמרתי:
הנה, אמא, עכשיו את יכולה לנוח.
היא בכתה בלי בושה, ואני חיבקתי אותה ולחישתי:
את ראוייה לזה אלף פעמים. תודה על כל מה שעשית.
חלמתי על משפחה, על בית שמריח מרק עוף ולחם טרי, שבו בשבת מתכנסים כל האחים והקרובים וצוחקים הילדים. עד אז עבדתי קשה, חיסכתי למיזם שלי. ידיי תמיד היו טובות מאז ילדותי אהבתי לתקן.
אבל בלב נותרה משאלה למצוא את האבא. רציתי שיום אחד ייכנס לבית ויבקש סליחה:
סליחה שלא יכולתי לפני.
ואז הכול יסתדר.
לעתים חשבתי שאני שומע את קולו של האבא, איך הוא הרים אותי ואמר: יאללה, גיבור, נעלה?, והשליך אותי למעלה. ואז תפס חזק
בלילה ההוא חזרתי לחלום, ראהו עומד על גדת נחל, בחולצה ישנה, קורא לי. פניו היו מטושטשות כמו ערפל, אך עיניו אפורות, מוכרות.
העבודה שלי הייתה יציבה, אך המשכורת לא הספיקה למימוש חלום העסקים שלי. לכן בערב הקדשתי שעות נוספות לתיקון מחשבים, מערכות חכמות. בערב אחד, בדרך, עברתי על שלושה בתים: מדפסת, ראוטר, עדכון הכל זכרתי. הקשישים העריכו את הסבלנות והענווה שלי.
פעם קיבלתי פנייה דרך מכרתי: משפחה עשירה בכפר נופש מחוץ לירושלים, עם שמור ושערי כניסה. נדרשתי להקים רשת ביתית.
בואו אחרי השעה שש, קיבלו אותי, הגברת תראה לכם את הכל, אמרו.
הגעתי בזמן, עברתי את השער, ניגשתי לבית לבן עם קולונים וחלונות גדולים. דלת נפתחה על-ידי צעירה בת עשרים וחמש, בחליפה אלגנטית.
אתה המומחה? תיכנס, הכל במשרד של האבא. הוא בחו”ל, אבל ביקש שתסגר היום, חייכה במרק.
הבית היה מואר, מרווח, ריח עמוק של שמן לבן ושקד. בחדר המגורים פסנתר, תמונות על הקירות, מדף ספרים, תמונות במסגרת. במשרד רצינות: עץ כהה, מנורת ירוק, שולחן ענק, כסא עור.
הכנתי את הכלים ושבתתי למחשב. הכל הלך כשרגיל, עד שהעיניים שלי נפל על תמונה על הקיר: זוג צעיר, האישה לבנה עם פרחים בשער, והגבר בחליפה אפורה, מחייך.
ולמרות שהזמן שינה כמה קווים, הקול הפנימי קרא בחוזקה: זה הוא. האבא.
קמתי, ניגשתי. עיניים אפורות, לחיים מוכרים, חור בשפת הלסת. היה בלתי אפשרי לטעות.
סליחה מי הוא על התמונה? שאלתי בלחש.
הנערה הביטה בי בהפתעה.
זה האבא שלי. אתה מכיר אותו?
לא ידעתי מה לומר. הביטו בתמונה כאילו ראיתי רוח. הלב הפך לפעום כמו תוף של חג. לבסוף נשפתי:
אולי כן. נשמתי כבד. אפשר לספר לי איך נפגשו הוריכם? סליחה אם זה נובע מצורך, אבל זה חשוב לי מאוד.
היא היסתה, ואז השיבה:
האבא היה מהנדס רגיל. הוא פגש את אימא בטיול פתאומי, ואז נפל באהבה
היא הסתכלה עלי:
אתה נראה נבוך. הכל בסדר? אולי מים?
הנהנתי במענה, היא הלכה למטבח, ואני… לא ידעתי למה זה קורה. אולי זה לא צודק, אולי זה חורג מהחוק. אך פתחתי את המחשב שלי והתחלתי לחפש.
תיקייה אישי הייתה מוגנת בסיסמה. הקלדתי את תאריך הלידה שלי והפתעה: נפתחה. בפנים היו תמונות ישנות, סריקות של מסמכים וקובץ טקסט ללא שם. לחצתי עליו.
הטקסט התחיל פתאום, כמו מכתב שלא סבלו לכתוב:
מן היום הראשון ידעתי שזה לא נכון. את הייתה יפה, חכמה, מבוססת ואוהבת, ואני כלום. רק הייתי מתחיל. שיקרתי שלא נישאתי, שאין לי אף אחד. חשבתי שזה יהיה רומן קצר. אבל הכל השתגע: הצגת אותי כהתאמה להורים שלך, התחלנו להכין לחתונה רציתי לברוח, אבל כבר לא יכולתי. האמון שלך, כסף אביך, החזיקו אותי. נתנו לי מסמכים חדשים. דרכון בלי סימן נישואין. אינני גאה בזה. חשבתי שזה יהיה קל לכולם. לידה תשכח. הבן עדיין קטן לא יבין. והיום אינני מזהה את עצמי. חי בשפע, אך כל בוקר שותה קפה עם מחשבה שאני בוגד. ואין דרך חזרה
עיניי התערפלו. נפלתי לאחור על גב הכורסה והסתכלתי בנקודה אחת. לא ידעתי מה להרגיש. כעס? זלזול? צער?
מולו היה בגידה שנמתחה בעשורים. אמא, שעבדה כל החיים, אספה חצי שקלים, לא נישאת שנית, חייה רק סביבי. והאב חי במותרות, שכח, ותרם את גורלו.
סיימתי את העבודה כמה שיותר מהר, קיבלתי מעטפה לבנה עם חבילת כסף, ויצאתי. לא זכרתי איך הגעתי למכונית.ישבתי, סגרתי דלת הידיים רטטו.
שלושה ימים עברו ולא מצאתי מילים, חיפשתי איך לומר את האמת. אך אמא, כמו תמיד, הרגישה:
משהו קרה, יוסי? נראית רחוק.
ואז סיפרתי. הכול. על הבית, על התמונה, על המחשב. על ההיסטוריה שקראתי.
היא הקשיבה בדממה, לא הפריעה. פעם אחת עצמה את עיניה ולחצה את האצבעות כל כך חזק עד שהן הלבנות. כשהשקט נחת, היא קמה, הלכה אל החלון, הביטה למרחק. ואז, בקול רגוע, אמרה:
אתה יודע זה הקל עליי.
הופתעתי:
הקל עלייך?
כן. שנים חיפשתי תשובה. למה? שאלתי. האם הוא סובל? אולי חולה? ומה אם קיוויתי. ועכשיו אני מבינה. הוא לא במצוקה. הוא פשוט בחר חיים אחרים.
היא ישבה ליד השולחן, משענת את הידיים. בעיניה לא היו דמעות, רק עייפות. עייפות של דרך ארוכה.
עכשיו איני צריכה לחכות עוד, יוסי. לא צריך לחשוש שהחמתי משהו. אני חופשייה.
סליחה על מה שמצאתי, לחשתי.
היא נזפה בראש:
אין צורך במ excuses. הכל בחיים הוא לטובה. לפעמים לא מבינים מיד.
היא חיבקה אותי, כמו כשהייתי קטן ונפילה מהאופניים.
אתה המתנה הכי גדולה שלי. ואפילו הוא היא עצרה לחשוב, הוא נתן לי אותך. ולכן, לא הכל היה לשווא.
באותו ערב ישבתי על שפת האגם וצפיתי בשקיעה שהפכה את השמיים רודדים ורוויים. הבנתי: איני רוצה לראות את האבא. איני רוצה מילים, הסברים, או סליחות ריקות.
האב שלי איננו ההוא שבא ממגדל יוקרתי. האבא שלי הוא דמות מהילדות חם, טהור, בלי עודף. הוא יישאר שם, בזיכרונות.
לחיות זה לא לשאת רוע. לא לשאת עבר שכבר לא הולך איתנו. לחיות זה לדעת לשחרר.
ואותו ערב, שחררתי הכל לחלוטין.
