איתן! למה אתה על הבטון?! בלי מעיל!
החבילות נפלו על המדרגות. בקבוק חלב גלגל למטה, נגש למגע עם הבטון, אך דינה כבר לא שמעה. במרינה שבין הקומה השנייה לשלישית ישב בנה של שש שנים. כתפיו הרזים בחולצת טי משורטטת דינוזור רטטו מרוח הקורבנות המתקרבת במדרגות. הוא חיבק ברכיו ובכה בדממה רק שפתיו רעדו כאילו מפחד אפילו לצלול בצעדים רועמים.
ילד שלי, מה קרה? אתה כמו קרח!
הילד הרים מבט אדום.
סבתא אמרה לפני שאת מתנצלת לא תכניס אותי.
על מה?! לחצה דינה ידיו של איתן, נשפה עליהם.
אמרתי שהמרק לא טעים. רק אמרתי. אמא, את אמרת שאין לשקר. והיא צעקה שאני חצוף ודחפה אותי החוצה. ציוותה לי לשבת כאן ולחשוב. ולא לתקתק.
דינה דמיינה איך הוא לוחץ על הפעמון, ועמוד הדלת עומד ריק. איך הוא נוחת על הרצפה הקרירה, כי הרגליים כבר אינן מחזיקות. עשר דקות? חצי שעה? בחזה הוא הרגיש כאילו עצמותיו נסגרו בחוט ברזל.
בבוקר חנה בת-שבע, סבתא, הציעה לשבת עם הנכד. דינה הופתעה חמותה כמעט לעולם לא מציעה עזרה בלי תנאי, אך היא החליטה לנסות: אולי יש שינוי? יצאה לחנות לשניות ספורות. והנה מה שקרה אחרי שהחמות הציעה שאגור.
דינה משכה חולצת פיג’מה, עטפה את איתן, לחצה אליו קרוב.
הכל בסדר, אהובי. אמא כאן. בוא נלך.
היא הרימה אותו בזרועות קלות כציפור, לחצה על הפעמון והחזיקה אותו לחוץ במשך זמן מה.
הדלת נפתחה באיטיות. על המעקב עמדה חנה בחולצת בית, שערה מסודר ושפתיה צבועות. תנוחה של מלכה נפגשה במרגלות.
הגעתי, היא הכריזה. קבלי את המחנך שלך. שלשלתי מרק על עצם שלוש שעות, והוא אומר: סבתא, זה לא טעים. איך זה נשמע?
דינה הניחה את איתן במרפסת, אך לא שחררה את ידיה. קולו הפך לשטוח כמו להבות.
זרקתם ילד שש שנה על בטון קר בחולצה אחת רק בגלל מרק שלא אהבתם. אתם בטוחים שאתם במצב רוח?
אל תעזוב! קראה חנה בקול רם. אני בבית! אני סבתא, יש לי זכות לדרוש כבוד! כך גידלו אותי ואני עדיין אדם.
אני רואה את התוצאה, הנהיגה דינה אל איתן הרועד. עכשיו הוא יתחמק מהמילה סבתא. וזה הפעם האחרונה שאת מגדלת אותו.
היא שלפה טלפון. חנה קימתה תתקשרי למי שתרצי, איתן שלי עדיין שלי. חמש שנים דינה הייתה חלק מהמשפחה כהחברה של היורש. החמות לימדה אותה לבשל, לכבוס, לנשום. בעלה, יואב, ניסה להקל: אמא רוצה רק טוב. דינה בלעה קצב. אבל היום לא היה עלייה. היום על הילד.
צלצול. ואז קול יואב, מושתק ברעש של מוסך רכב:
דנה, אני עסוק, לקוח…
יואב, אמך שלחה את איתן למדרון בלי מעיל. הוא ישב על בטון ובכה. בגלל מרק. אם בעוד רבע שעה לא יהיו כאן, אני אורזת ומגיעה עם הילד לנצח. תחליט.
היא דיברה בקול רם כדי שחנה תשמע כל מילה. פני חנה הפכו אפורות כמו קיר ישן. היא תפסה את משקפת הדלת.
מה את עושה?! נגרה קולה. הוא יגרש אותך!
בקול הטלפון נשמע קול יואב חד וקשה:
מה?! על המדרון?! אני בדרך. אל תעזבי.
דנה נתקעה. היא הסתכלה על חנה במבט ארוך בלי מזלזול, בלי פחד. אחרי כן היא לקחה את איתן לחדר, עטפה אותו בשמיכה, הביאה חלב חם. ישבה לצידו, גוררת בראשו וסיפרה על החתול של השכן. הילד הפך מרוסק, רק מזיז את אפו ומביט בדלת.
עשר דקות אחרי, דלת הכניסה הרקיעה. יואב נכנס בחולצת עבודה ריח שמן, עיניים בטלה. הוא רץ לחדר הילדים, ראה את בנו בשמיכה, את אמו בעיניים אדומות. הוא התפנה אל החמות.
מה עשית? קולו רעם. הילד על הבטון בגלל מרק?!
יואב, הילד, הוא העליב אותי! קראה חנה, אבל הכוח נעלם. ניסיתי, והוא זה דנה משכנעת אותו!
שקט! קרא יואב. החמות נבענה. אתה מבין שהוא עלול להיכנס למחלה? לברוח לרחוב? האם אתה בריא?
רציתי רק טוב היא בכתה, מרחפת עם טוש. כך גידלו אותי אני אוהבת אותו
אהבה היא לא להשליך חוץ, אלא להאכיל, אמר יואב. שאלת למה זה לא טעים? אולי היה מלוח מדי? לא. עשיתו עונש ראוי להורג. אני אוהב אותך, אבל די. לא תחליטי איך לגדל את בני.
שקט. רק בכי של חנה נשמע ברקע. דנה יצאה מחדר הילדים, עמדה ליד בעלה, מביטה בחמות כאל חפץ שאיננו עוד מפחיד.
יואב נשף.
סבתא, אתה תיסעי הביתה. עד שנחליט מה הלאה, אל תפסעי אל נכדנו. רק אנחנו ניפגש. מובן?
יואב אני אמך
בגלל זה אני מזמין לך מונית ולא מעלה אותך למדרון. קבלי את ההבדל. ארגני את עצמך.
הוא שלף טלפון. חנה, בכי, חיפשה על הידית את תיק המסע שלה, יצאה בחולצה פתוחה במעט. היא הביטה בדנה זמן ארוך, שקטה, רק שפתיה רעדו.
כאשר הדלת נסגרה, יואב התיישב ברך על ברכיו של איתן.
סליחה, בני. היה צריך לעשות זאת מוקדם יותר. הסבתא לא תכעס יותר. אני מבטיח.
הילד רץ אל אביו והשתולל בצעקות, משחרר פחד שנצבר שעות. יואב גילה אותו בגבו, עיניו נברכו. דנה עמדה קרועה ובכתה בשקט משחררת, מתעייפת.
בערב, איתן נרדם בחדר השינה של ההורים פחד ללכת לחדר הילדים. יואב ודנה ישבו במטבח. הסיר עם המרק ההוא נשאר ריק. דנה שפכה אותו לשקית וזרקה. היא הכינה מרק עוף פשוט. יואב הניף את ראשו, תומך.
סליחה, דנה. סגרתי עיניים כל השנים. חשבתי שהסבתא רק מתלוננת. היום נחשפתי.
לא רצית לראות, השיבה דנה בשקט. להודות שהסבתך אכזרית זה מפחיד. קל יותר לכנות אותי היסטרית.
יואב הנהן, הלחם את ידה.
הכל ישתנה. נשבע. לא אפגע יותר באיתן.
כמה ימים עברו, חנה התקשרה בעצמה. קול רך, מתחרט. שאל אם אפשר להגיע לשעה שבת, להביא למין צעצוע. דנה הסכימה, אבל חרטה שתהיה קרובה. החמות לא התנגדה. בפעם הראשונה.
בביקור, היא ישבה בשקט על הספה, ידיים משולבות, צפתה באיתן משחק. הילד תחילה נבהל, אחר כך נמשך והראה לסבתא איך פותחים את הדלתות של הצעצוע. חנה חייכה בחיוך רועד, נגעה ברכות בראשו. דנה התבוננה מדלת הכניסה בלי חגיגות, בלי גאווה. רק שלווה עייפה.
בערב, יואב ראה את הצעצוע החדש, השאל מבטו אל דנה.
היא behaved טוב? שאל.
כן, נראה שהדבר עבר, השיבה דנה במבט של נחת.
אפשר שיבוא לפעמים? תחת השגחתך.
אם היא מבינה, בוא. אבל השפצה, יואב, די עם ההצגה של החמות המושלמת. כאן הבית הוא לילד ולנו. השאר אורחים.
יואב חיבק אותה, נגע לאוזן.
כך יהיה.
איתן בחדר צחק המכונית פגעה ברגל של כיסא. דנה חייכה. לראשונה זמן ארוך עבר בשקט, כמו אחרי סופה, האוויר צלול ורענן. היא ידעה שיש עוד עבודה לרפא את פחדי בנה, לבנות גבולות. אבל היום הם הצליחו. הם הגנו על הילד שלא יכול היה להגן על עצמו. וזה היה נכון.
