כל הדרך חזרה הביתה, הוא דמיין את הפנים שלה.
בכל קילומטר.
בכל מחסום.
בכל לילה לבן שהניע אותו עד לדלת ההיא.
הוא ראה בעיני רוחו הפתעה.
דמעות.
ידיים חונקות לו את הצוואר, חיבוק שכל אחד צריך אחרי מסע ארוך.
דממה חמימה כזו שאומרת הגעת, אתה בטוח.
במקום זאת, כשהדלת נפתחה, נשמעה מוזיקה.
רכה. מקרית. לא קשורה לכלום.
הוא נכנס עם התרמיל הצבאי הזית שלו עדיין תקוע על הכתף ונעצר.
כי בסלון המואר והחמים, על ספה בגוון חציל ישראלי אולטימטיבי, ישבה אשתו קרוב מדי לגבר שלא היה הוא.
לא משעשעת.
לא חפה.
קרוב כזה שרק בטוחים שאף אחד לא יחזור הביתה.
שניהם קפצו כשהבינו שהוא שם.
היא קמה קודם, חיוורת ולחוצה כמו תעודת בגרות בספרות.
אני יכולה להסביר.
אבל הלוחם שתק.
השתיקה הזאת הייתה קשה יותר מצעקה.
הפנים שלו לא התעוותו מכעס.
לא נבקעו מדמעות.
הן פשוט רוקנו משהו, התכווצו, נשארו ריקות וחסרות אונים.
הבחור בחולצה הכחולה התרומם גם הוא, מהר מדי, מנסה להעמיד פנים של רוגע ונכשל בגדול.
המבט של הלוחם שטף לרגע את החדר
מהספה
לכוס יין על השולחן
לרצפה ליד השולחן סלון.
ואז הכול השתנה.
כי שם, חצי מוחבא מתחת לשולחן, שכב לו ארנב ורוד מפלוש.
של הבת שלו.
הוא בטח לא ציפה שהיא תהיה בבית.
אשתו אמרה שהיא אצל הדודה רותי הלילה.
הקול שיצא ממנו היה נמוך ואפל, בקושי חי:
איפה נטע?
האישה הפסיקה לנשום לשנייה.
הבחור בחולצה הכחולה הביט הצידה.
מהלך גרוע.
התרמיל צנח לרצפה.
בקול כזה שכל החדר קפץ.
האישה עשתה צעד אליו, בוכה עכשיו.
בבקשה רק תקשיב.
אבל הוא כבר היה בדרך לארנב, ידיים רועדות.
אז מבחין בעוד משהו
ציור ילדים מקומט ליד הספה.
הוא הרים אותו.
שלוש דמויות.
בית.
איש בירוק זית.
אישה.
ועוד גבר, בתוך הבית, לידה.
למעלה, בכתב של גן חובה:
אמא אמרה שאבא לא צריך לראות
והחדר נהיה קפוא.
ואז
מלמעלה, בקומת הגג
קול קטן, ישנוני:
אמא החייל הזה חזר?
אף אחד לא זז.
הרגע הזה נמתח
הוא מחזיק את הציור ביד אחת, את הארנב ביד השנייה.
הם שניהם כבדים מה-M16 שלו.
מלמעלה קול מפוהק:
אמא?
האישה מכסה את הפה.
הבחור מתחיל לחלוף אחורה. קטן.
חוש ההישרדות של הלוחם מואר.
שנים של מארבים, קריאה של מצבים עוד לפני שהתפוצצו.
אבל זה כאב שונה.
רגליים קטנות מרעישות בקומה השנייה.
זהירות.
בטוחות.
כי ילדים עוד חושבים שבית זה מקום בטוח.
המבט שלו עובר לאשתו.
לא כועס.
עדיין לא.
משהו יותר גרוע.
תעני.
הרגליים שלה כמעט מתקפלות.
היא היא לא מבינה
איפה.
כל הברה סכין.
הבת. שלי.
עוד דמעות.
היא למעלההיא נרדמהלא רציתי
אבל הוא כבר עולה,
עוקף אותם,
עולה שתיים-שתיים.
המגפיים שלו דופקים על העץ, התמונות רועדות על הקיר כמו מכת רוח מאלופת גשמים בעמק יזרעאל.
בראש המדרגות, ילדה בפיג’מה עצומה, עין אחת משפשפת, שיער מתפרק לכל כיוון.
חצי שנייה היא פשוט בוהה.
הוא מפיל את הארנב.
אבא?
הגוף שלו נשבר.
פנימה.
אף אחד לא רואה.
הסדק שאפילו רופא ממיון איכילוב לא מדביק.
הוא כורע.
ונטע רצה.
חיבקה לו את הצוואר כמו מישהי שהתאמנה על זה חודשים.
הוא אוחז בה עד שהידיים רועדות לו.
היא מריחה משמפו, פלסטלינה ובית.
ופתאום כל מחסום, כל טיל, כל צלילה למקלט
הכול כואב פחות מזה.
אבא, אמא אמרה שאולי לא תחזור.
הוא סוגר עיניים.
מנשק לה את הראש.
חזרתי, ילדה שלי.
היא משחררת קצת את החיבוק ורצינית מדי.
כמו שילדים נהיים כשגדולים חושבים שאין להם אוזניים.
אמא אמרה שאם תחזור צריך לקרוא ליובל רק חבר.
שתיקה.
קור מוחלט.
הלוחם מרים את הראש.
בתחתית המדרגות, אשתו קפואה.
ולצידה
יובל.
פתאום קולט שנשאר לבד במשחק בינגו יישובי.
הלוחם יורד עם נטע בזרועותיו.
הוא כבר לא נראה כמו בעל.
לא ממש אנושי.
הוא נראה כמו כל סיוט שהמלחמה שכחה לגמור.
הוא יורד לאט. מדרגה-מדרגה.
יובל בולע רוק.
תשמע, אחי… זה לא
תעוף.
בשקט.
מבוקר.
מאיים.
יובל מתבדח.
טעות קלאסית.
בוא, נהיה בוגרים
הלוחם ברצפה.
יובל משתתק.
כי עכשיו הוא מספיק קרוב לראות עיניים של אדם.
לא כעס.
לא קנאה.
אובדן.
מהסוג שמסוכן להתעסק איתו.
קברתי חברים צעירים ממך, הוא לוחש. בחר מילים.
יובל מביט באשתו.
היא שותקת.
הוא לוקח ג’קט.
ונעלם.
הדלת טרוקה.
נשארו שלושה.
משפחה.
או מה שהיה פעם.
נטע משעינה ראש על הכתף של אבא, נרדמת, אפילו לא מבינה שבית ילדים כבר נגמר כאן הלילה.
הלוחם מסתכל על אשתו הרבה זמן.
והשתיקה תוקעת לה סכין יותר מכל צעקה בסביון.
כשהוא סוף סוף מדבר, הקול כמעט רך.
באיזו דרך עקומה זה פוגע בה כמו פצצה.
שרדתי מלחמה
הוא מביט בבת שלו.
ואז לאישה שפעם היה מת בשביל.
פשוט לא חשבתי שזה יהיה יותר קל מלחזור הביתה.ברקע, הדופק של הבית פועם בקצב אחר איטי, שקט, כמעט לא מורגש, כמו מישהו שמנסה להיזכר איך נושמים אחרי ריצה ארוכה מתמיד.
הוא מניח את נטע בעריסה, מושך שמיכה קלילה על גופה הקטן, הנחיריים שלו משתתקות סוף סוף מהרחשים שבחוץ. ביד אחת הוא לוחץ לה בעדינות על הראש, כאילו לבדוק שהמציאות לא תתפרק מתחת לאצבעות.
ואז, מתיישב על קצה המיטה, גב לתקרה, עיניים ריקות שמחפשות משהו לראות. אשתו בחדר, שקטה, לא מתקרבתלא חוצה את המרחק ההוא שנפער בין שני אנשים שרק אתמול עוד חלקו חלומות לרגע אחד.
הוא ממשיך לשמוע אותה בוכה בלחש, משתדלת שלא להרעיד את הקירות, אבל הכל בוקע החוצה בחוטים דקים; האחיזה האחרונה של בית שלא הספיק ליפול.
הוא קם באטיות, מסדר על מדף קטן את הארנב הוורוד, מניח לידו את הציור המקומט, עוטף אותם במבט אחרון של אבא בעיניים עייפות. כאילו להותיר לעצמו פתקמזכיר מי הוא היה ומי אולי יחזור להיות.
ואחרי רגע ארוך מדי, שניהם נפגשים שותקים במסדרוןבין שני החדרים שהפכו עכשיו לשני עולמות רחוקים.
אני לא יודע איך נסדר את זה, הוא לוחש, בקול שבור מדי וחדש.
היא מנסה לדבר, ואין לה מילים. רק ראש שמיטה, יד רפה, הדהוד של החיבוק שפעם הציל אותם.
אז הוא פונה לצאת לגינה, דלת נטרקת ברכות מאחור, ולרגע קצר הוא עוצר, שואף אויר קר ושם, מעבר לחושך, היללה הרחוקה של כלבים בערבה מזכירה לו שיש חיים גם אחרי הכול.
ההבטחה שלהרד את נטע ולהיות שם בבוקר חזקה מכל הסדקים. אולי מחר, עם אור ראשון, כשהקפה ירתח והחלון יוצף שמש, הם ימצאו איזה סדק דרכו אפשר להתחיל לשוב.
בינתיים, הוא רק עומד בחוץ, אוחז את הערב בידיים, ולוחש לעצמו בשקט גמור:
הבית עוד כאן.
גם אני.
