אז ככה, סיפור מטורף. את שמעון מצאו בבוקר, והכלב יילל כבר מהערב הקודם. נורית שמעה את הייללה דרך שני גדרות, אבל לא יצאה החוצה, כי רעם יילל הרבה, והיא כבר הפסיקה לקום באמצע הלילה בגלל זה. הייללה הייתה נמוכה, רציפה, בלי הפסקה, ועד חצות היא נעשתה חלק מהלילה, כמו רוח או רעש של מים בצינורות.
השוטר של האזור הגיע בצהריים, אטם את הבית ונסע. כתב ניירת על מכסה המנוע, עישן והביט בכלב, אבל לא התקרב. הוא אמר לנורית מעבר לגדר שהגופה נלקחה למחוז, וצריך לחפש קרובי משפחה. אחר כך טרק את דלת הרכב ונסע עמוק בתוך הבוץ, והשאיר שני חריצים עמוקים של גלגלים.
והכלב נשאר. ישב על השרשרת, עם החוטם מורם לשמיים, והצליל יצא ממנו אחיד, נמוך, כמו מצינור ששכחו לסגור. לא נביחה, לא יבבה. ייללה. כזו שמכאיבה איפשהו מתחת לצלעות אם מקשיבים זמן רב.
נורית עמדה ליד השער שלה והביטה ממול לחצר של שמעון. הבוץ אחרי הגשם של הלילה נצץ בחריצים, ומהאדמה עלה ריח כבד ולח, כמו מערוגה טרייה.
הגדר הייתה נטויה, שלושה לוחות שכבו בעשבים גבוהים, אבל השער נסגר עם חוט, והחוט היה מסולסל יפה, ארבעה סיבובים. הזקן לא תיקן את הגדר, אבל כל ערב הוא סגר את השער. נורית ידעה את זה, כי ראתה מחלון המטבח איך הוא יוצא בין הערביים ומסלסל את החוט באצבעות יבשות.
היא חצתה את הכביש, התירה את החוט ונכנסה לחצר. הריח: אדמה רטובה, כלב, ומשהו חמוץ, מים עומדים מחבית ליד המחסן.
רעם הפסיק ליילל וסובב את הראש. חום עם אוכף שחור לאורך עמוד השדרה, גדול, נראה כמו רועה גרמני שעירבו בו דם של כלב חצר. על החוטם אפור, והעיניים צהובות, קצת עכורות, כמו של כלבים זקנים שראו יותר מדי.
השרשרת נמתחה מהעמוד אל הקולר. עבה, עם חוליות גדולות, חמישה מטרים. נורית הכירה את השרשרת הזאת שבע שנים. כל קיץ היא ראתה מהחלון את רעם הולך בקשת, חופר תעלה באדמה.
התעלה הפכה עמוקה עם השנים, עד הקרסול, ועמדו בה מי גשם. בחורף השרשרת הייתה מתכסה בכפור, והחוליות נקישקו ברוח. אבל עכשיו נורית שמה לב למה שלא ראתה קודם: בצד אחד, במקום שבו השרשרת נמתחה הכי חזק, החוליות היו שחוקות ומבריקות. מתכת מלוטשת כמו ידית של דלת שתופסים אותה כל יום. הכלב משך תמיד לאותו כיוון. לא זינק, לא הסתובב במעגל. לאותו כיוון.
ליד העמוד עמדה קערה. אלומיניום, פחוסה, עם שאריות דייסה. הדייסה התייבשה. גרגירי כוסמת נדבקו לדפנות, ועל פני השטח התקבע קרום של שומן. לידה קערה שנייה עם מים ועלה צף.
שמעון האכיל את הכלב בבוקר שבו מת. או בערב שלפני. נורית הביטה בקערה ותיקנה את המטפחת על הראש, כי הידיים הלכו מעצמן למשהו מוכר. שבע שנים היא אמרה לשכנים שהזקן מענה את הכלב. אמרה לזוהרה מהמכולת, אמרה להדסה הדוורית, אמרה לבת שלה בטלפון. שרשרת, מלונה, דייסה, ואף טיול אחד.
ישות חיה קשורה לעמוד. וכל פעם שאמרה את זה, היא הרגישה שהיא צודקת, הצדקה שמחממת יותר מתנור ולא דורשת הוכחות. הרי זה ברור: כלב על שרשרת, הבעלים שותק, אז הוא אשם.
הדסה הדוורית באה כעבור שעה, הביאה לחם וחלב, כי הייתה רגילה להביא לשמעון ועכשיו לא ידעה למי לתת. היא סיפרה שראתה אותו בשבת, הוא לקח קצבה וקנה שני קילו כוסמת. לעצמו ולכלב. נורית שאלה אם לשמעון יש קרובים.
הדסה חשבה, הצמידה את התיק למותן, ונזכרה בבת. שירה. גרה בעמיקם, מעבר לכביש, שנים עשר קילומטר. מזמן לא באה. הדסה הוסיפה בשקט: “הבת הציעה לקחת את הכלב. אבל הזקן סירב. יש לי אצלי בסניף את מספר הטלפון שלה.”
נורית שתקה. חשבה: קמצן, אפילו כלב לא היה מוכן לתת, אם הוא כבר לא יכול. אחר כך ניגשה לעמוד.
הקרבין על הקולר החליד, והאצבעות החליקו על המתכת הרטובה. נורית שפשפה, סובבה, לחצה עם האגודל על התפס. חלודה נכנסה מתחת לציפורניים, וכפות הידיים הריחו ברזל, חמצמץ וקר. רעם עמד בשקט. לא יילל, לא התעוות. רק חיכה, כאילו ידע שהרגע הזה בדיוק יגיע, וסחב את כל שבע השנים בשביל נקישה אחת.
הקרבין נכנע. הקולר גלש מהצוואר, ונורית ראתה מתחתיו פס של שיער דחוס, בהיר, כמעט לבן, כמו סימן של טבעת נישואין. הכלב ניער את כל הגוף, מהחוטם עד הזנב. ואז הביט בנורית. עמד שנייה. ופרץ.
לא אליה, לא אל הקערה, לא אל הבית. אל הגדר. חמק בין הלוחות, קפץ לכביש ורץ. נורית ראתה איך הגב החום הבזיק בין השיחים ונעלם.
היא הלכה לסניף הדואר להדסה, היה צריך לדבר עם הבת של שמעון.
והכלב בינתיים כבר חצה את הכביש. במקום שבו הכביש עשה עקומה והמכוניות האטו לפני הגשר שמעל התעלה, הוא חיכה וחצה. פנה לדרך עפר לכיוון עמיקם.
עמיקם התחיל משלושה עצי צפצפה ותחנת אוטובוס בלי גג. רעם פנה לרחוב השני, עבר ליד ברז המים, ליד גינה עם דליות, ועצר ליד בית עם גג ירוק.
המרפסת הייתה נמוכה, בשתי מדרגות, הקרשים השחירו מלחות. הדלת הייתה מרופדת בדרמטין, ובפינה הריפוד התרופף ותלוי כמשולש. רעם ישב ליד הדלת וייבב.
הזנב הקיש על המדרגה, וההקשה הזאת הייתה הצליל העליז היחיד בכל היום.
הדלת נפתחה. על הסף עמדה אישה, רזה, שיער כהה אסוף בלחמנייה, על הידיים קמח. מהבית נדף ריח של בצק וניל, ריח חם שיצא אל המרפסת והתערבב עם ריח האדמה הרטובה.
האישה הביטה בכלב. ואז כרעה, תפסה את החוטם שלו בכפות ידיה, והקמח מהאצבעות נשאר על השיער החום בכתמים לבנים. רעם נגע בחוטם בפרק ידה ועצם את העיניים.
נורית התקשרה בדיוק באותו רגע. אמרה ששמעון מת. שהכלב השתחרר מהשרשרת וברח.
“הוא אצלי. קוראים לי שירה.”
נורית רק השמיעה “אוי” – שנים עשר קילומטר על הכביש!
ושירה סיפרה.
רעם היה גור כששירה עדיין גרה עם אביה. היא הביאה אותו מהיישוב, בן חודש, חום, עם אוזן אחת זקופה. גידלה אותו, האכילה אותו מטפטפת, ישנה איתו על הרצפה בשבוע הראשון, כי הוא יילל ולא נרדם לבד. אחר כך שירה התחתנה ועברה לעמיקם. רעם נשאר עם אבא.
הכלב רץ אליה. דרך השדה, דרך הכביש, שנים עשר קילומטר בכיוון אחד. הגיע בערב, נשכב ליד המרפסת וחיכה. שירה האכילה, ליטפה, השאירה אותו ללילה. בבוקר רעם רץ חזרה. שוב שנים עשר קילומטר. בפעם הראשונה דרסו אותו אחרי חצי שנה. מכונית פגעה בו עם הכנף, גררה אותו על החצץ. שמעון מצא אותו בצד הדרך וסחב אותו הביתה על הידיים, ארבעה קילומטר. שירה הגיעה בטרמפ, והם לקחו יחד את הכלב לווטרינר במועצה. הצלקת נשארה בצד שמאל, ארוכה, מצלעות עד רגל.
רעם החלים, וכעבור חודש ברח שוב. דרסו אותו פעם שנייה. אותו קטע, אותה עקומה. שבר בעצם האגן, שלושה חודשים בלי לזוז. שמעון החליף את המזרן פעמיים ביום והוציא את הכלב לחצר על הידיים, כדי שיראה שמיים.
אחרי הפעם ההיא שמעון קנה שרשרת. שירה ביקשה לתת לה את הכלב. שמעון סירב. אמר רק: “הוא יחזור. הוא תמיד חוזר. ואת הכביש בפעם השלישית הוא לא ישרוד.”
שירה התווכחה, לא באה חצי שנה. אחר כך התחילה לבוא, אבל פחות. ואז הפסיקה.
שבע שנים רעם ישב על השרשרת.
שמעון בישל לו דייסה בוקר וערב. כוסמת, לפעמים דוחן, עם שאריות בשר שלקח מזוהרה מהמכולת בחצי מחיר. בדק את הקולר, שימן את הקרבין שלא יחליד. ישב לידו על גזע עץ ושתק. רעם הניח את הראש על הברך שלו, והם ישבו ככה עד שחשיך, שני זקנים, אחד על גזע ואחד על שרשרת. נורית ראתה את זה מחלון המטבח כל ערב.
רעם נשאר אצל שירה. הוא היה במקום שאליו הוא רץ כל שבע השנים.
נורית הציצה שוב לחצר של שמעון ועצרה ליד העמוד. השרשרת הייתה מוטלת בבוץ, מגולגלת כטבעת. נורית הרימה אותה. החוליות היו כבדות, קרות, וצד אחד הבריק, מלוטש עד חלקות.
היא תלתה את השרשרת על מסמר שננעץ בעמוד. סילסלה את החוט על השער בארבעה סיבובים, כמו ששמעון עשה. עמדה רגע, הביטה בחצר הריקה, בתעלה באדמה שנחפרה בקשת, בגזע העץ ליד העמוד. אחר כך חצתה את הכביש אל החצר שלה וסגרה מאחוריה את הדלת.
את הקערה היא שטפה והניחה אצלה במרפסת. ליתר ביטחון. אם רעם יחזור.
