התחתנתי בגיל צעיר מאוד, מתוך אהבה גדולה. היינו ביחד ארבע שנים עד שהחלטנו להתחתן, עברנו המון ביחד.
היום אנחנו חיים יחד כבר יותר משש שנים, ואני מרגישה ביטחון מלא בבעלי וגם בעצמי. הוא אדם מתוק, אכפתי וקשוב, תמיד עוזר לי במטלות הבית. בעלי רחוק מלהיות הגבר הכי אמיץ או הכי חזק, וגם אי אפשר לומר שהוא יפה תואר במיוחד, אבל יש לו נשמה נדיבה וים של חיוביות ואמונה בטוב, שממלאים אותי כוח להתמודד עם כל אתגר.
יחד עם זאת, הוא מאוד הססני, לא מסוגל לקחת החלטות דרסטיות ומפחד להיפרד מאזור הנוחות שלו או להתקדם. הוא גם מאוד ביישן ואדם ערכי וישר. במשך כל השנים האלו, הוא לא השתנה כמעט בכלל.
הוא לא דואג לעצמו או לבריאותו, וכל שינוי בחייו מאוד מרתיע אותו. בעלי מבוגר ממני בעשור כמעט. אני בת עשרים ושש, אוהבת את החיים, עובדת בעבודה נהדרת, קניתי רכב משלי ואני משלמת משכנתה על הבית שלנו. לפני כמה ימים חברה שאלה אותי: “למה את בעצם צריכה אותו?”
מאותו הרגע משהו בי השתנה, התחיל להתערער לי האושר הפרטי, ועכשיו אני יושבת וחושבת, “למה אני באמת צריכה אותו?”
בזמן שאני מהרהרת בכך, אני מבינה שבחיים אין ערך רק למה שאנחנו משיגים ומחזיקים, אלא גם לאדם שאיתו אנחנו צומחים. לפעמים לא צריך רק גבורת-לב או אישיות מרשימה, אלא מי שיכול לתת לנו חום, נאמנות וראיית הטוב בעולם. זו המתנה האמיתית, וזהו הלימוד החשוב ביותר החיים אינם תחרות, אלא מסע משותף.
