אבא, אפשר שנשאר אצלך כמה חודשים? שאל יוסי בחוסר וודאות.
שום בעיה, ענה דוד בקצרה.
ההורים של יוסי התרחקו לפני כעשור. אמו, רות, נישאה מחדש אחרי שנתיים, בעוד דוד נותר לבד בחלון של דירת שלושה חדרים בתל אביב. אופיו של דוד היה כבד, אפילו איסבירות, ולכן נשים שבאו אל חייו נעלמו במהירות. אך הוא מעולם לא ויתר את בנו. מעבר לתשלומי מזונות, הוא קנה לו כל מה שצריך והשתתף בחינוכו בקפדנות גברית, ללא רוך או חיבוק, אך עם דאגה אבאית.
יוסי החל לזנק לעולם הבגרות מוקדם. אחרי סיום כיתה יא, הוא מצא עבודה ועזב את בית אמו, שכר חדר במושב קיבוץ. כמה שנים לאחר מכן נישא ליהל, שהכירו עוד בתיכון. הם קיוונו לרכוש דירה בעזרת משכנתא ולחסוך למקדמה, אך בעל הבית של החדר שבו גרו הודיע על מכירתו. נאלצו לחכות עד שיסתיים העסקה. יוסי ביקש מדודו מקום זמני הוא עדיין גר לבד בדירת שלושה חדרים. תגובת דוד העלתה תוהו, ויוסי רצה להביס את השיחה, עד שהדוד המשיך:
אפשר, רק שתשמרו על השקט.
תודה, נשף יוסי הקלה.
יודע שהדוד אינטימי, אוהב שקט, חסר מילים ורגשות, יוסי חיכה לכך שלא יפריע. יהל, שנמצאה בחודש החמישי של ההריון, רצתה גם היא שלוה. לא ידעה שהמילה “שקט” של דוד מיועדת רק לה, ולא לו בביתו.
בבוקר, לפני השעות הקטנות, קם שלמה בןאברהם, סב של יוסי, וקפץ בחדרו עם נעלי הלך שלו, גרגר גרגר על הרצפה. הוא עבר משירות לשירות, ממטבח למקלחת, וחזר על המסלול כסיבוב חלום. רשרוש נעליו נבלע ברעש של “בק-בק”. פתאום קפץ קטע של משהו “אמא שלך!” והכל רעד. הוא המשיך, כאילו לא היה שם מישהו ישן.
מעבר לרעש הבוקר, שלמה רצה לשלוט בכל צעד של יוסי והלאה. הוא אסר על טלוויזיה אחרי השעה תשע בערב, קרא לא להכניס ריחות של בישול למטבח, והזכיר לחסוך במים ובחשמל כי הוא “לא עשיר”.
הדבר נמשך שבוע שלם, עד שהגיעה יהל לבית החולים. שני ימים אחרי, נכנס סבא של יוסי עם סל פירות.
הילד צריך ויטמינים, אמר שלמה במבט קפדני.
תודה, שלמה, חייכה יהל.
טוב, הנהן. אני הולך, תקשיבי לרופא.
לאחר השחרור, שלמה קם שוב בחמש הלילה, אך הפעם הרגיש צורך לשקט יותר. הוא ניסה לתפוס את הבוקר במתינות, קרא להאכיל את הילדה, אפילו ניגש לשטוף רצפות בעצמו, כי במצב של יהל צריך יותר מנוחה.
הדירה נרכשה רק אחרי שלושה חודשים. דוד דרש שחזה החדש יעבור שיפוץ לפני שמתחילים לגור. יהל ילדה בזמן שהשיפוץ בעיצומו, והייתה חייבת לחזור לדירת הסבא. סבתה והוריה של יהל ביקרו כמה פעמים אחרי השחרור, אך שלמה תמיד נושא פנים קרות לאורחים, חוץ מהחיוך שהופיע כשראה את נכדתו הקטנה, נעמה. הוא היה מוכן להגן עליה מכל סכנה, כפי שראו במראה של חלום.
כל בוקר לקח את נעמה מהחדר, כדי לאפשר ליהל לישון אחרי לילה ללא שינה. הוא למד אפילו להחליף חיתול. כשחלה השעה לעבור לדירה שלו, שלמה, מנגב דמעות גבריות קשות, אומר:
אתם עדיין צעירים, גרו כאן עם הילדה הקטנה. תישארו כמה זמן, לא יותר. עד שנעמה תתחתן.
יוסי ויהל הביטו זה בזה בתמיהה. שלמה, מסובב גבו, הוסיף:
זה רק חיבה מבוגרת, אל תתפסו. קחו את נעמה כאן ותאמו את החפצים. תדעו שנזוז עוד לפני שישלוף השמש ברוח של הקיסר העליון.
יוסי ויהל חשבו שהדוד מחכה לשעת היציאה שלהם, אבל החלום המשיך לשנות את עצמו. הם החליטו להישאר, כי טוב שיש סבא.
שלמה, מחזיק בנעמה בחיבוק חם, הרגיש שמצא את האדם האהוב והיקר בחייו.
