יום שני, במבנה רחב וצלול של חווה חקלאית בגליל, הרעש היה ככוורת מוטרדת. באולם נערך הישיבה הסופית, אך רוב העובדים כבר מחשבים את משימות היום. פתאום הזקין, בן חמשים, מנהל החווה, דודו בןיוסף, לבוש תמיד בחולצה משובצת מסודרת, הרים יד ודרש שקט.
מבטו עבר על השורות ונתפס על בתהחווה תמר שׁוֹרית, שהייתה יושבת ברוגע, מביטה למטה, כאילו נרצה להימזג עם הקיר. היא לא חפתה בעיניים, במיוחד כאלה.
תמר שׁוֹרית, בבקשה להתקרב קולם של דודו היה רך במפתיע.
תמר, אישה במרחק נמוך, עם עיניים חמות אך עייפות, קמה באיטיות. ברחבת האולם נחלף רחש של לחישות. כשהגיעה למרכז, היא נגשה לקצה חולצת העבודה שלה, מתפזזת מעט. דודו חייך והושיט לה מעטפה מבריקה.
זאת לך, תמר שׁוֹרית הוא הכריז בקול גבוה, כשכולם שמעו, ולאחר מכן הוריד קולה והוסיף: את ראויה לזה. שיהיה בחייך קץ של קסם.
ידיה רעדו כשהיא פתחה את המעטפה. בתוך המעטפה לא היה תשלום כספי, כפי שציפתה, אלא כרטיס מבריק בצבעי הקשת למלון יוקרה בדרום הארץ, על חוף לבן ובקעת חול. התמונה של הים והחול הלבן נראתה לה כמשהו מעולם אחר, בלתי נגיד.
דודו בןיוסף אני אני לא יודעת איך להגיב לחשה היא, מביטה בו מבולבול.
את יכולה הוא קרא בחוזק, מתייחס לכל העובדים אתה חייבת! השנה, תמר שׁוֹרית עשתה עבורנו יותר מרבים אחרים בקריירה שלהם. היא הפילה את החווה על פניה רק לטובה!
הקהל פרץ בריעת השתדלות, משולבת בצחוקים חמים.
תראו, אהבה ויונים גרסה מודרנית! חייך אחד מבקרי החשבונות.
ויצחק רוזנברג, מקשיק השדה והמעריץ הנלהב של תמר, קרא בקול רם:
חכי, נודד על סוס לבן, תמר! למען תמר שׁוֹרית שלנו!
קרוב אליו, קיבל תגובה:
רק שלא יפול הסוס בלילה, כמו הפעם הקודמת אחרי המסיבה!
הצחוק ממלא את האולם. תמר חיוותה אדמומה עד שערן קצות שעריה, אך צחקה יחד עם כולם. הצחוקים והבדיחות השטוחות הפכו לשפה שהיא מכירה סימן לקבלה.
היא הביטה בכבוד למנהל.
וזה לא הכל רמז בחיוך אחרי הישיבה גשו למשרד החשבות. מחכה לכם תגמול נאה. לבגדים!
תמר חזרה למקומה ברוגע, לוחצת במעטפה היקרה בידה. היא הסתכלה על תמונת הים ולא יכלה להאמין שמציאות כזו אפשרית. מחשבה אחת, כמעט נלכדת, כמעט בלתי אפשרית: אלוהים, האם ייתכן שקרה לי פלא?
הערב, כשיום העבודה תם, ישבה תמר במרפסת הבית הקטן שהחווה העניקה לה. רוח קלה נשאה ריח דשא קצוץ וחלב חם. כמה שינוי קרה במשך השנה האחרונה. לפני זמן קצר נראתה החיים כלא מובילים עוד כלום.
לפני עשר שנים היה אחרת. תמר סיימה לימודי הספרות באוניברסיטת תלאביב, מלאה תקוות ושאיפות לקריירה עירונית גדולה. רחובות רועשים, הרצאות מרתיעות, חברים, ספרים, לילות בלי שינה. אז הופיע איתן מהנדס חן ונחמד, שלגביו חשה תמר שהיא מצאה את האושר.
אך הזמן רכך את הרומנטיקה. תחילה הגיעו רמזים עדינים: למה את עובדת? אני אדאג. אחר כך דרישות, ואז פרצי זעם. הוא תקף אותה פעם אחת על מרק תיבול יתר. היא בכתה, הוא בקש סליחה, והיא סלחו. כך נוצר מעגל אפל של כאב.
הכול הסתיים בלילה חורפי קר. אחרי ריב נוסף, תמר, בגלימה ובסל slippers, ברחה אל הרחוב. סביבתה רק שלג, כאב ופחד. רק בבית החולים, אחרי שהקלה הכאובה, הופיעה האישה החביבה, חנה רוזן, אשתו של וותיק מלוּך. היא הציעה לתמר לעבור לכפר נווה שלום.
כך התחיל חייה החדשים. תמר עבדה בחווה, למדה, טעתה, אך לא נכנעה. עם הזמן הפכה לחלק בלתי נפרד מהקהילה הכפרית. קיבלה קבלה ואהבה. אפילו יצחק, עם חליליםיו, הפך לחבר קרוב.
החורף הקשה שבו סערה הפסקה את החשמל, והולדרון הפך לקור קיצוני, הצריך החלטה גורלית להציל את החיות בכל מחיר. תמר פתחה את ביתה לתולדות העזים החדשות, נשארה בלילה בין קנה, חלב וידיים חמות.
לאחר האירוע, דודו בןיוסף חשב שמענק פשוט אינו מספיק תמר ראויה לנפלאות אמיתיות.
ההכנות לחופשה נראו כסיפור אגדה. תמר ניסתה בגדים חדשים שנקנו מהפרס, מביטה במראה ושואלת אם היא עדיין אותה אישה מחייכת עם ברק בעיניים.
חברותיה עצו לנסוע לעיר במונית, אך תמר, חוסכת תמיד, סירבה.
אין בעיה, האוטובוס ייקח אותנו. זול וידוע.
פתאום, באמצע הדרך, האוטובוס נתקע ביער. הקשר הטלפוני נקטע. תמר יצאה לכביש עם מזוודה, תחושה של פאניקה מוכרת עלתה; הכל יתפרק שוב, היא לחשבה, מדמה דמעות.
אותו רגע, מאחורי עקומה הופיע מכשיר משאית שני רכבים שחורים, וביניהם משאית שטוחה מבריקה. היא נעצרה קרוב. מתוך המשאית יצא גבר גבוה בלבוש קאשמיר, קוליו רך אך בטוח:
משהו קרה? למה הדמעות?
תמר, מופתעת, הסתכלה עליו ולא ידעה שהמפגש הזה ישנה את עתידה.
היא גררה את המפחת, סיפרה בקלילות על האוטובוס השבור והנסיעה שנקלעה. הגבר, שהציג את עצמו אליעז בן־ישראל, הקשיב בקשב, ואז הציע:
אני טס דרומה בעסקים, בטיסה פרטית. אם אתם לא מפחדים, אוכל לקחת אתכם.
תמר קפאה. טיסה פרטית? זה נשמע מסרט. היא מיללה בחוסר וודאות:
אני אני לא יודעת איך להודות לך
שב, חייך, פותח את דלת המשאית.
כעבור שעה, היא ישבה בכיסא נוח במטוס, מביטה דרך החלון אל העננים הלבנים. האם זה באמת קורה? האם נפלה עליה ברוח פלא אמיתי?
אליעז הוכיח עצמו אדם פשוט וידידותי. הוא הזמין קפה, והדיאלוג זרם בקלילות.
סליחה אם אני חודר, אמר, מבטו נעוץ בה. אבל מעניין אותי: למה את עובדת כשאת מחזיקה תואר? למה את משגרת חלב?
תמר, בלי להבין מדוע, פתחה על חייה: על הלימודים באוניברסיטה, על החלומות בקריירה עירונית, על איתן, על האבודות. דיברה בזהירות, מבלי להיכנס לפרטים הקשים, אך הכירה בעברה דרך אש.
אליעז הקשיב ללא הפרעה, עיניו מלאות חמלה, לא משוגעות.
לאחר מכן, הוא סיפר על עצמו:
אני אפילו מקנא בכם. בכפר נווה שלום יש אנשים אמיתיים. סביבי רק מסכות וחברים מזויפים שרק רוצים את כספיי. לפני עשרים שנה איבדתי את החבר הכי קרוב לי. במובן שהרצתי אותו, ולא מצאתי את האומץ לבקש סליחה. הוא נעלם, ואני נשאר עם הכאב הזה.
הוא השתתק, מביט בחלון. תמר הרגישה בתוכה הדחסון של חמלה. גם לי היה חבר אמיתי, חשבה על חנה רוזן. ועכשיו אני מחפשת את מקומי.
נצטרך להיפגש בחופשה, הציע אליעז כשהמטוס התחיל לרדת. ונדבר עוד.
הימים הראשונים במלון היו כמו חלום. תמר מרחה קרם על כל גופה, אך נשרפה צהובה כאדום. אליעז ראה, צחק, וללא היסוס גרר אותה למים, בטענה שהמים המלוחים הם התרופה הטובה ביותר.
בערב, ישבו במסעדה שקטה על חוף הים, נרות נדלקו, מוזיקה שרטטה, והים הלחין קולות ברקע. תמר הרגישה שהשנים של פחד ולחץ נמסו ממנה. סוף סוף יכלה להירגע.
אני נמנע מאנשים, הודיע אליעז פתאום. כי פעם בגדתי בחבר שהאמין בי יותר מהכול.
הוא סיפר סיפור על מסיבת סטודנטים, טעות קטנה שפרקה חברות. אינו גרם לנזק חמור, אך החבר בחר לעזוב.
יש לך תמונה שלו? שאלת תמר בעדינות.
אליעז הנהן, שלף תמונה ישנה מהארנק. שני בחורים מחייכים לפני בניין הקמפוס. תמר הביטה בפנים של השני והקפיצה לבה: הדמות דומה מאד לדודו בןיוסף, מנהל החווה.
קוראים לו דודו? שאלה בקול רועד.
אליעז הפתיע במבטו:
כן דודו. איך ידעת?
דודו בןיוסף לחשבה תמר. הוא מנהל שלי.
תמר חזרה הביתה משנה. כאשר המשאית של אליעז נעצרה מול שערה, יצחק רוזנברג כבר חיכה עם קוראה בידיו וסולם במבטו.
תמר! תחזרי איתי! קרא, לא משלים מילים. אני אתקן לך את הגג ואבנה גדר חדשה!
תמר חייכה, נגעה בכתפו בעדינות.
יצחק, תודה, אבל הגיע הזמן לבחור בדרך שלי. אל תכעס.
אליעז ירד מהרכב. יצחק הביט בו באזהרה, מתלונן על החסרי ערך העיריים, ואז הלך משמאל, מנגן על קלה שלו.
אליעז נאלץ להתמודד עם המפגש עם דודו, כאילו תלמיד בית ספר. תמר לחזה אותו ביד:
הכל יהיה בסדר. הוא טוב לב. הוא יסלח.
בדירת דודו, הוא היה עסוק סביב השולחן, מבשל תה, מביט לפעמים בחלון. הוא ידע מי יגיע אליו. כאשר אליעז נכנס, שני הגברים נעמדו, מביטים זה בזה ללא להפריד מבט. מאחורי הגב עשרים שנות כאב, טינה והפרדות.
תמר עזרה לאליעז למצוא את המילים הראשונות של ההתנצלות. ואז, מילותיהם הפכו מיותרות. אליעז צעד קדימה, חיבק. תחילה מבוכה, כאילו מטעים טעם של עבר, ואז חיבוק חזק, אמיתי. בזרועותיו היה דמע, סליחה ושמחה של מפגש מחדש. הקיר שהפריד ביניהם נפל ללא שאר.
שנה עברה.
יום קיץ שטוף שמש, כל קיבוץ נווה שלום הצטרף לחתונה. תמר לבשה שמלה לבנה צנועה, זוהרת ושמחה, עומדת לצד אליעז, שהביט בה כאל פלא. בין האורחים דודו בןיוסף, מחבק את חברו החדש שמצא. תחת האורן, יצחק משחיק בחליל שלו, והכפר כולו רוקד, חוגג את הלידה של משפחה חדשה לא רגילה, גדושה וחסרת גבולות.
