יום אחד, אמא של בעלי קראה לי עקרת בית גרועה ומאז הפסקתי להכניס אותה לביתנו
יומן אישי מרשמיתי
“הו, חביבה, זה פשוט לא אכיל! המלחת וגם הבשר קשה כמו סוליה. מה, הידיים שוב רעדו לך כשבישלת? או שפשוט לא טרחת בשביל בעלך האהוב?” כך אמרה ציפורה, אמא של בעלי, בקול מתוק מדי, אבל בכל מילה הרגשתי ארס שממש גרם לי לרצות להיעלם.
ציפורה הניחה את הצלחת המרק הצידה. טרחתי שלוש שעות על המרק הזה קניתי בשר טרי בשוק הכרמל ובישלתי בדיוק כמו שסהר אוהב. אבל החמות שלי שלפה חבילת ניירות טישו מהתיק, ניגבה את הפה שכבר היה נקי, והביטה בי דרך המשקפיים שלה. במבט שלה היה הכל: אכזבה מהבחירה של בנה, גועל מהבית שלנו, ואמונה נאמנה בצדקתה.
עמדתי ליד הכיריים, אוחזת במגבת מטבח. אני בת ארבעים ושתיים, מנהלת אגף לוגיסטיקה בחברת הובלות במרכז תל אביב, מנהלת צוות של שלושים איש, פותרת בעיות מורכבות אבל בפני האישה הגרומה הזאת, באפודת סגולה, שוב הרגשתי כמו תלמידה שמקבלת עונש.
“סהר, למה אתה שותק?” המשיכה ציפורה ופנתה לבן שלה. “אתה נהנה להיחנק מזה? הרי יש לך בעיות קיבה מגיל קטן! אמרתי לך פעם אחר פעם הקיבה היא ראי הבריאות. עם אוכל כזה אשתך תשלח אותך ישר לבית הקברות!”
סהר, שישב מולה, לא הרים את הראש. הוא אדם טוב, אבל חסר עמוד שדרה לחלוטין מול אימו. כל ילדותו היא רמסה אותו קודם בכוח, עכשיו באשמה ובריאות דמיונית.
“מאמא, המרק בסדר,” מלמל. “טעים. תודה, דבורה.”
“טעים?!” ציפורה ניפנפה בידיה. “אתה לא אכלת מעולם משהו יותר טעים מגזר. חבל עליך, הילד שלי. בסוף השבוע תבואו אליי, אני אכין חמין אמיתי. את זה תשפכי לחתולים, אם כי גם חבל עליהם.”
נשמתי עמוק וספרתי עד עשר. זה כבר קרה עשרות פעמים. החמות שלי נכנסת לביתנו כמו סופת מדבר פתאום, בלי הכנה. יש לה מפתח שסהר נתן לה “למקרה חירום”, והיא משתמשת בלי בושה. לעיתים נכנסה כשלא היינו בבית, וביצעה “פיקוח”.
פעם חזרתי מוקדם מהעבודה מצאתי את ציפורה מחטטת במגירות שלנו.
“מה את עושה?” שאלתי המומה.
“שמה סדר,” ענתה בביטחון, בלי להסתכל עליי. “תחתונים עם גרביים יחד? זה לא נקי. ותסדרי מצעים! לא לפי הפנג שואי האנרגיה לא זורמת, ואז אתם רבים”.
“אבל אנחנו לא רבים עד שאת מגיעה,” העפתי לה בחוסר שליטה.
זה נגמר בריב גדול. ציפורה אחזה את הלב, שתתה ולריאן, צלצלה לסהר בהיסטריה, טענה שאני רוצה להרע לה. סהר ביקש ממני עוד זמן רב “להיות רכה יותר היא הרי עוזרת”.
“עזרה” כזו הלכה והחמירה. החמות ביקרה הכל: וילונות (כהים מדי), שטיח (מלכודת אבק), תספורת שלי (מזדקנת), חינוך הבן שלנו (מפונק מדי). אבל בעיקר תקפה את ניהול הבית אני שעובדת עשר שעות, לא יכולה לשמור על נקיון כמו אישה בבית עשרים שנה.
הערב אחרי אותו “פיאסקו” של המרק עבר בדממה. רק כשהחמות עזבה, והשאירה ריח ולריאן ותחושת כובד, התיישבתי במטבח, כיסיתי את פני בידיים.
“סהר, אני לא יכולה יותר,” לחשתי כשבא למלא מים. “היא מוחקת אותי. אתה לא רואה? היא באה לבית שלי רק כדי לדרוך עליי.”
“די, דבורה, היא אישה מבוגרת,” שפך את הלהג הקבוע, וניסה לחבק אותי. “יש לה אופי ככה. הייתה מורה רגילה לשלוט. אל תקחי אישי. היא אוהבת אותנו, ככה היא מביעה חיבה.”
“חיבה? היא טענה שאני רוצה להרוג אותך. זאת אהבה? סהר, תיקח ממנה את המפתח.”
הוא התרחק כאילו היכה בו ברק. “מה פתאום? איך אפשר? היא תיפגע. תגיד שאנחנו מנתקים אותה. דבורה, אי אפשר. תחזיקי מעמד, היא לא באה כל יום.”
הבנתי תמיכה לא תהיה. סהר קשור לאימו כמו לתבור גבורה החוט הפך לכבל ברזל. אאלץ לפעול לבד.
המצב התלקח חודש אחר כך יום הולדתי התקרב. החלטתי לא לחגוג בגדול, רק להזמין שתי חברות והוריי. ציפורה כמובן הוזמנה לא להזמין אותה זה מלחמה.
השקעתי לקחתי יום חופש, הזמנתי עוגה משף ברמת גן, הכנתי ברווז במרינדה מיוחדת, הברקתי כוסות. הבית הציץ מניקיון, ריח של הדרים ואורנים.
שעה לפני שהאורחים אמורים להגיע, כשאני עדיין בחלוק, נשמע סיבוב מפתח. נכנסה ציפורה לא לבד. הביאה איתה את רחל, שכנה חברתית וחטטנית.
“באנו מוקדם!” הכריזה בקול עוברת עם נעליים ברחבי הבית. “רחל רוצה לראות איך אתם גרים. אני מספרת לה, והיא לא מאמינה דירה כזאת בתל אביב!”
קפאתי עם קערת סלט ביד.
“שלום. ציפורה, בבקשה לחלוץ נעליים, הרגע סיימתי לשטוף”.
“מה יש? יובש בחוץ. תשטפי שוב, לא כזו עדינה,” ניפנפה ביד. “רחל, תראי את הנברשת הזאת האבק עולה עליה, אפשר לשתול תפוחי אדמה.”
רחל בוחנת, מצקצקת. בוער לי בזעם. הנחתי את קערה.
“ציפורה, לא הזמנתי את רחל לסיור. אני לא ערוכה, לא גמרתי לערוך שולחן. למה הבאת אורחת?”
“מה זאת אומרת? רחל כמו אחות. אני באתי לעזור יודעת שאין לך זמן”.
לפתע נכנסה למטבח, רחל בעקבותיה. התפרצתי אחרי. ציפורה פתחה את התנור, גילתה את הברווז, טרקה את הדלת בחזקה.
“ידעתי! שורפת! רחל, מריחים חריכה? הרסת את הברווז. טוב שהבאתי משהו”.
הניחה קדרת קאצ’ע ענקית על המפה הלבנה קציצות, קציצות ביתיות, דיאטטיות! “תוציאי את הברווז, אל תתביישי. וסלטים רק מיונז. הבאתי וינגרט.”
פורקת מיכלי פלסטיק על העריכה, מזיזה לי את הכלים.
“מה את עושה?” רעד לי הקול, אבל סוף סוף היה בו פלדה. “תחזירי עכשיו. זה יום ההולדת שלי! השולחן שלי! החוקים שלי!”
ציפורה קפאה עם קופסת מלפפונים חמוצים ביד. פניה התעוותו בזעם צדקני.
“ככה מדברים עם אמא?! אני מצילה אותך! את לא מוצלחת, אפילו חביתה שורפת. אנשים יישארו רעבים. תגידי תודה שאני דואגת. סהר מתלונן, יש לו צרבת מהאוכל שלך!”
זה שבר אותי. שהזכירה את סהר, שבמקום לאכול התלונן זה גמר אותי. במוח משהו נלחץ. הפחד, אשמה, הרצון לרצות נעלמו, נשרפו. נשארה רק החלטה מבהיקה.
“צאי,” אמרתי בשקט.
“מה?” לא הבינה.
“צאי מהבית שלי. שתיכן. עכשיו.”
“את… שיכורה?” ציפורה נבוכה, מביטה ברחל. “רחל, את שומעת? היא מגרשת אותי!”
“לא שיכורה.” ניגשתי, לקחתי את קדרת הקציצות, דחפתי לה לידיים. “אני פשוט עייפה. עייפה מהחוצפה, מהביקורת, מהטינוף שאת מכניסה לי לחיים. זה הבית שלי. אנחנו משלמים משכנתא עליו. את לא בעלת הבית ולא תהיי.”
“אני עכשיו מתקשרת לסהר!” צרחה, שולפת טלפון. “הוא יספר לך איך צריך לכבד אמא!”
“תתקשרי,” עניתי בשלווה. “ולפני כן לכי לדלת.”
דחפתי אותן מהמטבח למבואה. ציפורה צרחה, דיברה על כפיות טובה, על קללות. אבל הייתי בלתי נכנעת פתחתי את הדלת, הצבעתי על המסדרון החיצוני.
“ומפתח בבקשה,” הושטתי יד.
“לא אתן!” ציפורה חיבקה את התיק. “זו דירה של הבן שלי!”
“אני מחר מחליפה מנעול. ואם שוב את מגיעה בלי הזמנה אני קוראת למשטרה. אני לא צוחקת. חצית כל גבול.”
דלת נסגרה על פניהן. התיישבתי עם הגב לדלת, נשמתי בכבדות, ידיים רעדו. עשיתי מה שחלמתי עליו שנים, אבל רעדתי מהמחשבה על ההשלכות.
סהר הגיע חצי שעה אחרי פנים חיוורות, מבוהלות.
“מה עשית?! אמא התקשרה, לחץ דם, אמבולנס! היא אומרת שזרקת אותה, זרקת קציצות עליה! דבורה, את השתגעת?”
ישבתי בסלון, שותה מים, לבושה שמלת ערב, מאופרת מחדש.
“אמא שלך מגזימה כרגיל,” אמרתי בשקט. “לא דחפתי, ביקשתי שתצא. את הקציצות החזרתי לידיים.”
“ביקשת שתצא? ביום הולדת? את אמא?! למה?”
“כי היא קראה לי לא מוצלחת, גידפה אותי מול אורחת, הרסה לי את השולחן וטענה שאתה מתלונן על האוכל. זה נכון, סהר? התלוננת?”
הוא הסמיק, הביט לצד.
“פעם אמרתי שכאב לי הבטן אבל לא אמרתי שזה בגללך! היא חיברה דבורה, היא מבוגרת! אולי אפשר היה לשתוק? עכשיו יש לה לחץ דם, ואם יהיה לה שבץ תסלחי את זה?”
“אתה תסלח לי אם לי יהיה שבץ?” שאלתי בשקט. “אני חיה בלחץ עשר שנים. אמא שלך משמידה לי את הביטחון העצמי. ואתה עומד וצופה. היום בחרתי בי ובמשפחה שלנו. אם היא תישאר, אני מתגרשת היום.”
סהר נפל על הספה, אוחז את הראש.
“מה עושים?! היא תקלל אותנו. אמרה שלא תדרוך פה יותר.”
“מעולה,” חייכתי. “זה בדיוק מה שרציתי.”
“אני חייב לנסוע אליה. היא לא מרגישה טוב.”
“תיסע אם אתה רוצה. אבל אם תחזור ותאשים אותי, או תנסה שוב לתת לה מפתח אני עוזבת אותך. אני אוהבת אותך, אבל אוהבת גם את עצמי.”
סהר נסע. החגיגה המשיכה בגרסה מצומצמת חברות והוריי. אף אחד לא ידע מה קרה, אבל כולם הרגישו שאני רגועה, אפילו מאושרת. הברווז יצא נפלא, בניגוד לכל הנבואות.
סהר חזר בלילה. עייף, ריח של ולריאן.
“מה היה?”
“הורידו לה לחץ דם,” מלמל. “הרופאים אמרו לא דרמטי, פשוט נלחצה דרמטית כרגיל.”
הרמתי גבה.
“מה אמרת?”
סהר נשף, יושב בקצה המיטה.
“שלוש שעות חפרה לי. אפילו לא עלייך עליי! על החולצה, על המשקל, שאנשי חזק מדי. הכריחה אותי לנקות נברשת ב-11 בלילה כי ראתה ‘קורי עכביש’. כמעט נפלתי. ופתאום הבנתי. היא באמת בלתי נסבלת. לא שמתי לב. היום ראיתי היא באמת התעללה בך.”
הוא נשען אלי, חיבק.
“סליחה, דבורה. פחדתי להגיב, חשבתי אמא, קדושה. היא ניצלה את זה.”
ליטפתי לו את הראש. הקרח נשבר.
חצי שנה היו לנו רגועים במיוחד. החמות עמד במילה לא דרכה בביתנו. הכריזה חרם, התקשרה רק לסהר תכליתי: תרופות, חשבון חשמל. אני נהניתי מהשקט הכל היה במקום, אין ביקורת, אין נגיעות בלי רשות.
בקיץ ציפורה נפלה ושברה רגל התקשרה שכנה. סהר נסע לבקר. אני ארזתי שקית לבית חולים.
כששוחררה, השאלה הייתה: מי ידאג לה? היא לא יכלה לזוז.
“אל תחשוב להביא אותה לפה,” אמרתי מיד. “אני אמצא מטפלת, אשלם, אבשל, אשלח אוכל אבל לא בבית שלנו.”
סהר לא התווכח זכר את האולטימטום.
הבאתי מטפלת טובה, מבינה, בשם תקווה. אני בישלתי מרקים דיאטטיים, קציצות (הגורל האירוני!), פשטידות העברתי לסהר או לשליח. אני לא נסעתי אליה.
שבועיים עברו. סהר חזר מהחמות מופתע.
“לא תאמיני מה אמרה.”
“שהכנסתי רעל למרק?” צחקתי.
“לא. אכלה עוגות גבינה שלך ואמרה: ‘דווקא דבורה שלך מבשלת יותר טוב מהמטפלת. לתקווה אין ידיים תמיד שורפת. דבורה תמיד עם גבינה טרייה.'”
צחקתי. זה ניצחון קטן לא הודאה מלאה, אבל הכרה.
בסיום הגבס, ציפורה התקשרה בעצמה. לראשונה מהמספר שלה בטלפון שלי.
התלבטתי אך עניתי.
“שלום?”
“דבורה, שלום,” אמרה בקול אחר רגוע, חסר גסות. “רציתי להגיד תודה על המטפלת. ועל המרקים. סהר אמר שזו את.”
“אני שמחה, ציפורה. החלמה מהירה.”
“כן מזדקנת. אולי אני מגזימה לפעמים אופי קשה. לבד לי, אז אני מתערבת.”
שתקתי. אנשים לא משתנים בגיל שבעים אבל הכרה קטנה היא התחלה.
“בואי לשבת לשתות תה,” הציעה פתאום. “אכין עוגה. לא אעביר ביקורת מבטיחה. בלי רחל.”
הבטתי על סהר, מקשיב בהתרגשות.
“בסדר, ציפורה. אבל תנאי אחד.”
“איזה?”
“בלי עצות על הבית, בלי מפתחות לדירה שלנו. מפגשים אצלך או במקום ניטרלי. אצלנו רק בהזמנה.”
דממת טלפון, ציפורה מעכלת.
“טוב,” אמרה. “אבל עוגת כרוב שלי טובה משלך.”
“מוסכם,” חייכתי. “העוגה שלך תמיד מנצחת.”
ביקור בשבת היה מתוח, זהיר, כמו בשדה מוקשים. ציפורה ניסתה מעט לעקוץ, עצרה במבטי. העוגה הייתה טעימה.
חזרנו הביתה סהר לוחץ את ידי.
“אני גאה בך. עשית מה שלא הצלחתי שלושים שנה חינכת אותה.”
“הצבת גבולות, סהר. זה ערך עצמי. אני חושבת שהיא אפילו מכבדת אותי סוף סוף. עריצים מכבדים כוח.”
“נכון. אבל שמח שהמלחמה נגמרה.”
“זו לא שלום,” צחקתי, “זה ניטרליות חמושה. וזה טוב לי.”
המשכנו לראות אותה אחת לשבועיים. ציפורה הפסיקה להתערב לא התקרבה מעבר לסלון, וטרחה להגיע רק לחגים, עם עוגה כמו שצריך. מפתח לא קיבלה בחזרה. נשארתי “עקרת בית גרועה” מבחינתה לא מגהצת גרביים, לא שוטפת פעמיים ביום, אבל מאושרת. חוזרת הביתה עם חיוך לא פחד.
יום אחד, כשסידרתי ארון, מצאתי את קופסת הקציצות ההיא מסתבר שסהר הביא מהביקור. הפכתי אותה והשלכתי מיד לאשפה. העבר צריך להישאר בעבר. העתיד הוא שלי אף אחד לא יגיד לי איך לבשל מרק בביתי.
