הדלת נטע פתחה לא מיד. היא עמדה עם המפתחות ביד, כאילו לא שמעה את הפעמון. המעיל רטוב, המטריה טפטפה, על שקית החלב ידית קרועה. הערב מתקרב למקרהו, והמתקנים בריח ארוחה של מישהו ובקשתו של חתול.
מאחורי הדלת אילת גריוגריבנה. צעיף סרוג, נעליים לָקִיות, מזוודה על גלגלים, ובידיה שקית עם משהו חם. קולה כמו של שחקניות מהקולנוע הקלאסי: ערני, עם נגיעת דרמה.
אור המלא שלי! באתי לשלושה ימים עם עוגת דובדבנים. אלון אוהב אותה. היא כבר במגרש, בעוד נטע רק נושמת. למה לא הודעת לי שהקוד השתנה? כבר הייתי בדרך חזרה עם המזוודה מצאתי בקושי את השומר, שאלה אותו על הקוד.
נטע שותקת. היא מהנהנת כאילו מישהו עומד על הכתף. אף על פי שבדירתה שקט בלתי נעים.
ומה אלון? אילת מתחליפה בנעליים, מביטה: במזוזה רק וו חופשי. אין מעיל גבר. אין נעליים. אין ריחו, ואין הפיזור שלו. נמשיך מאוחר יותר? נשב לארוחת ערב, הבאתי פה קוסקוס. דוד, אביו של אלון, יגיע. הוא היה עסוק קודם לכן בביקור אצל חבר, צריך היה לחזור בדחיפות. ומה שי? עדיין בגן הילדים, בטח?
נטע מחייכת בקצרה, כאילו מישהו משכה חוט.
יש לו פגישה שנמשכה יותר מהצפוי.
אה, ברור. עבודה, עבודה אילת נשתקת. עיניה קופצות במהירות. על המדף רק כוס אחת. בחדר האמבטיה שמפו פתוח, רק חצי. על המקרר ציורי ילדים, ותמונות של אלון נעלמו.
במטבח היא מניחה את העוגה על השולחן, פותחת בזהירות את המכל עם הקוסקוס, לוכדת את ידו של נטע.
אל תדאגי יותר מדי. זה קורה לכולם. תנשמי. נשב, נאכל. אבא יגיע תצחקי איתו. הוא בחור טוב.
נטע מנופפת ראש, מתיישבת. היא לוכבת צלחת, אך אינה אוכל. הקטור קופא בקול רם, כאילו מתלונן.
לאחר זמן קצר יצאו יחד אחרי שי. אילת נשאה כפפות ותרמוסט עם קמץ, נטע הלכה בדממה, מחזיקה את שרוולה. במעלית, בדרך חזרה, פגשו את השכירה לחנה. היא חייכה, ואז נקטה בטון מהיר וחריד:
נטע, הבחור לשעבר שלך שוב עם האישה הצבעונית מהשוק? עם עגלה? ולא משקיע בילד בכלל, נכון?
אילת כסתה שפתיה, לא מביטה בנטע ולא בחנה.
לחנה נשמה נטע במתח.
ומה? אני אומרת רק את האמת. כולם יודעים.
בערב, כשאילת מושיטה שמיכה מתוך הארון ומסדרת את המיטה על הספה, היא נעמדת לרגע, מחזיקה כרית בידה, ולא מסתכלת:
הוא עזב? איפה הבן שלי? מה קרה?
נטע עומדת בפתח המטבח, גב זקוף, ידיים על הקטור.
לפני שלושה חודשים. אמר שהוא הולך לפגישה ולא חזר.
אליה?
נטע לא משיבה, רק מביטה מעבר.
אילת מתיישבת, מניחה את השמיכה קרוב, מניחה תיק על ברכתה, מוציאה עוגה קטנה מפלסטיק.
אפיתי במיוחד בשבילכם. הוא אמר שהכול טוב אצלך שארבעתכם רוצים לנסוע לים בקיץ הוא
היא מאבדה נשימה, כאילו עלתה במדרגה ארוכה. נטע מתקרבת, אך לא נוגעת. רק מניחה כוס תה לצידה.
החדר שקט. מחוץ לחלון רועשת החשמלית הישנה. נטע עומדת לראוי, אילת יושבת ללא תזוזה. לכל אחת שקט משלה.
הדלת נפתחה בחלקה המוכרת פיטר תמיד נעל אותה בחוזקה, כאילו מזכיר את עצמו. הוא נכנס בנמרצות, במעיל עם צוואר מפרווה, שקית מנדרינות ועתון תחת זרועו.
שלום, חוליות! הבאתי איתי פירות מנדרינות מהרי הצפון, מתוקות כמו ילדות.
הוא שחרר נעליו, קישט את המעיל ועבר למטבח. שם שקט ושלושה מבטים: אחד עייף של נטע, שניו מודאג של אילת, והשלישי שמח של שי, שהריע לקול סבו, רכב על מכנסיו כאילו על עץ, ועלה ראשו בעיניים נוצצות.
למה נשתקתם? לא הבין פיטר. באתי מוקדם מדי?
אלון פתחה אילת, אך קולה נקטע. היא הביטה בנטע, כאילו מבקשת רשות.
אלון הלך, אמרה נטע ברוגע, כאילו חזרה על זה מאה פעמים. לפני שלושה חודשים.
החבילה עם המנדרינות נופפת על השולחן, והעתון נופל אחריו. פיטר מתיישב, שותק, מביט מהחלון כאילו מחפש תשובה.
מה עשיתם כאן? קראה בקול רם פתאומי. אתה האחראי על זה, נטע. הלחצת, דחפת כמו מסמר בעץ. לא הכרתי אותו בקולו הוא הלך הביתה כמו למאסר!
פיטר, לחשה אילת.
ומה, פיטר? הכל מוסתר, ואז… ברוך הבא! רק הוא נענע את ידה. הרסת.
נטע לא משיבה. רק לקחה כוס, נשאה לכיור, אך לא יצאה מהחדר. עמדו בגב, כאילו תוהה ללכת או להישאר.
אילת השתקה, פניה הפכו חיוורות. היא קמה, ניגשת לפיטר, לוחצת על כתפו. הוא לא הגיב מייד.
הוא אמר לי שהכול טוב. שי בריא, נטע מצליחה, מתכננים חופשה. אתה מבין שהוא שקר? קולה מתפרק. לי. לאמא.
פיטר הרים את עיניו. בפעם הראשונה הוא לא ידע מה לומר.
חשבתי הוא תפס. הוא לא ילד. הוא מחליט בעצמו. אולי יש לו מישהו
כבר יש לו מישהו, אמרה נטע, לא פונה אליו. הוא גר עם אותה בחורה מהעבודה, שכתבה לו במקלחת.
פיטר קם, הלך למרפסת, סגר לפניו את הדלת. סיגרייה נדלקה בערפל, כאילו מגדלור. הוא לא מעשן מול נינו, אבל עכשיו הצית.
אתקשר אליו, אמרה נטע. שיחזור וייתן הסבר.
אילת לא ענתה, רק קיבעה עיניים.
במסך הטלפון נראתה שם אלון. צלצול. חיבוקים. קול עייף:
היי?
תבוא. עכשיו. אבא עם אמא כאן. שי. צריך לדבר.
הפסקה ארוכה. ואז בסדר. וצלצול.
נטע הביט בחלון. מאחורי הזכוכית מישהו מנגב שבילים משקעים. לילה לבן. חורף שקט.
כעשרים דקות, נגרר שוב צליל המנעול. אלון נכנס כמו בדירה של מישהו זר. על גופו המעיל המתנפח שממנו נטע פעם אחת שלפה מסטיק וקבלות. שיערו קצת מבולבל, ריח של בושם זר כמעט בלתי מורגש. הוא נעמד בפתח.
שלום לכולם אמר בקול נמוך.
שי ברחף, אך קפא בחצי צעד. אלון ישב בקושי, משך אותו אל עצמו.
איך אתה? שאל שי, בלי טון אשמה.
אלון חיבק אותו, אך לא הרים מבט.
במטבח נוצר הדממה. פיטר יצא מהמרפסת, ריח העשן נמשך. אילת צפה בבנה כאילו ראתה אותו לראשונה.
אמרת לי היא החלה. אמרת שהכול טוב. שהנטע מצליחה. שהשי שמח. שקרת לי, פיטר?
לא רציתי להכאיב.
והיא? היא נענתה לנטע. לא רצית להכאיב? או שפשוט נעלמת?
פיטר פתאום דיבר בשקט:
איך אתה מתי את אמך?
אלון ישב, הניח ידיים על השולחן, כאילו נכנע.
איני חייב אף אחד. לא לכם, ולא לה. הלכתי כי לא רציתי לשקר. לא יכולתי יותר עם נטע. ולא איתכם.
הלכת כי היה קשה להישאר ולדבר כמו גבר, חוותה אילת. ביגדת לא רק אותה. ביגדת גם אותנו, ואת עצמך.
נטע ישבה בפינה, בדממה. כאילו לא היה צורך עוד לדעת. היא כבר ידעה הכל.
אילת ניגשה לבנה, נגעה בכתפו. ידו רעדה.
היית טוב יותר, פיטר. זוכרת אותך אחרת.
הוא לא השיב, רק סגר עיניים.
שי שוב יראה במטבח. הפעם לא רץ, רק עמד בפתח וצפה.
אלון קם, הצטמצם צעד, הביט בכולם. פניו קפאו כמאפייה. הוא הסתובב פתאום, ויצא, דפק בדלת לא רועש, אבל ברור. נקודה בסיום הפרק.
בוקר עלה. בחוץ אור אפור וקרח על סילון החלון. פיטר חזר לקרוא עיתון, שי אוכל קיבוד, אילת מסדרת משהו במטבח, ונטע עומדת ליד החלון.
נטע יישרה, קולה הפך חלק:
אוכל לאסוף את המכשירים שנתתם לי המיקרוגל, הסיר החשמלי, הקטור. תביאו אותם אם תרצו. אני עדיין רוצה לשפץ. שינוי לא יעצור אותי. נראה לי נכון להתחיל מהיסוד.
אילת הסתובבה בפתאומיות.
השתגעת? הבוקר רק התחיל ואת כבר מדברת על רכוש. אין לנו מה לחלק. אנחנו לא קבוצה של חוטפים. אנחנו צריכים להתנצל, ולא לקחת מכשירים.
שי באותו הרגע ישב בחדר, שיחק במכוניות על השטיח. הוא פנה:
סבתא, אבא יגיע?
אילת הביטה בו, נשמה עמוק, שבעה למטה. פתחה את חיבתה על ראשו.
יגיע, שי. אבל אחרי זמן. רוצה סרטון?
שי הנהן.
נטע עמדה במזוזה, ללא דמעות, ללא כעס. רק שקט פנימי, כמו אחרי רעש ארוך כשקולות נעלמים והשאר רק השקט באוזניים.
הקטור רשרש, כמו פסקול ברקע השתיקה שלהם. לפני רק יום. רגיל, אבל עם תחושה שהכל מתחיל מחדש.
הריח של סבון ואוויר יבש מילא את הבית. אילת עמדה באמבטיה, קראה את הכיור באיטיות, כמו מדיטציה. נטע נכנסה רצתה לקחת מגבת, אבל נעצרה.
תעזבי, אמרה אילת, מבלי להסתובב. אני אשאיר.
נטע לא ענתה. לקחה מגבת והניחה בצד. נשאה רגע.
לא קונפתי עליכם, היא סוף סוף אמרה. פשוט עייפה להסביר שלא אשמתי לבד.
אילת חישבה על קצה הכיור, הנידה בראש.
וגם קונפתי. על עצמי. שלא שמתי לב. שלא רציתי לראות. חשבתי שיש לכם הכול. אהבה, משפחה, אושר. סיפרתי את זה לכולם.
נטע הנהנה. הן שתיהן עמדו בבריכה הצרה של האמבטיה שתי נשים, קשורות לבן, לבית, לעבר.
סליחה, אמרה אילת. על הכול. חשבתי שאת לא תוכל למנוע זאת. ועכשיו כשאני רואה אותך מבינה שאת הסתמכת על כולנו, אפילו כשלא היה צריך.
נטע ישבה על קצה האמבטיה, באיטיות:
אחזיק רק עצמי. לא עוד אף אחד.
בקולו של שי מתפרץ מהמטבח: אמא, איפה הגרביים עם הכרישים? ומשהו נופף.
וגם שלו, מוסיפה נטע. אותו אשמור כמה זמן.
הן חייכו. לא באיפוזה, אלא באופן נשי מבוגר ובגיל.
מאוחר יותר, בפתח, הן חיבקו זמן רב. פיטר עמד לצידן, מתנועע בחוסר נימוס.
גם אני טעיתי, אמר בחשש. לגברים לא מלמדים לדבר. לא בילדות, גם לא בבגרות.
תלמדו, אמרה נטע. עד שמישהו ישמע.
הוא הנהן.
שי רץ, נעל נעלה בעצמו לא בדיוק נעלו שלו ועלה במדרגות.
נקרא לך, אמרה אילת. או נגשר אותך. אנחנו כבר משפחה, אין לנו בריחה.
נטע הנהנה. חיבקה.
הדירה כמעט ריקה. ריהוט מינימלי, קרטונים בצד, על חלון ספסל רק ספל. נטע הניחה כפית, מילאה במים רותחים, פתחה חלון. נשף קורור ותחושה של משהו חדש.
שי שכב על הרצפה, צייר בעיפרון ירוק שמי.
למה לא כחול?
כי primavera תהיה ירוקה, אמר. ופריז חורף, אבל האביב הוא ירוק.
נטע צפתה בו, ריחפה קו בידו, התקרבה, תיקנה לו שרוול.
נלך אחרי זה לקנות לחם?
כן! ולמנדרינות, רק עם העלים!
חיוכה נדלקה.
מחוץ לחלון קבזמן שהשמש החלה לזרוח דרך החלון, נטע הרגישה שלפחות היום הזה, אחרי כל השברים, יש לה עוד פינה של שלווה לשמור עליה.
