הדלת פתחה דנה לא מיד. היא עמדת עם המפתחות ביד, כאילו השיחה בפעמון הייתה קודמת לרצף של ריחות. המעיל רטוב, המטרייה מטפטפת, ועל שקית החלב רצועה קרועה. הערב הלך ותחתם, מדרגת הבניין כבר נישאה בריח של ארוחה של מישהו ובזאר של חתול כלשהו.
מאחורי הדלת ליאת גרינברג. צעיף רקום, נעליים מצופות, מזוודה עם גלגלים, ובידיה שקית של משהו חם. וקולה כמו של שחקניות ישנות: שמח, עם נגיעה של דרמה.
אור שלי, אני כאן שלושה ימים! עם עוגת דובדבנים. רוני אוהב. היא כבר הייתה במעון, בעוד דנה רק נאנחה. אז למה לא הודעת לי שהקוד השתנה? כבר הייתי בדרך חזרה עם המזוודה כמעט מצאתי את השוער שלכם ושאלתי אותו על הקוד.
דנה שמתה במילה. היא נענעה כאילו יש מישהו אחר על הכתף, למרות שהדירה שקטה. שקט מביך.
ואז פבל? שאלה ליאת, ומסתכלת למתלה: רק וו אחד פנוי, אין מעיל גבר, אין נעלי בוט. אף ריח של פבל, אף כאוס שלו. אחרי כן? נזמין ארוחת ערב, אני הביאה פלפל. יאיר, אביו של נועם, יגיע. הוא היה עסוק קודם ביקר אצל חבר. ואולי סתיו עדיין בגן?
דנה, מסיבה לא ברורה, חייכה קלות, כאילו מישהו משכה חוט.
הפגישה שלו נמשכה יותר מהצפוי.
אה, ברור. עבודה, עבודה ליאת נשתקה. העיניים קופצות מהר מדי. היא מבחינה: על המדף רק כוס אחת. בחדר האמבטיה שמפו פתוח, רק חצי. על המקרר ציורים של הילדים, והדמויות של פבל נעלמו.
במטבח היא מניחה בעדינות את העוגה על השולחן, פותחת קופסת פלאו, לוכדת את ידו של דנה.
אל תדאגי יותר מדי. הכול קורה. קחי נשימה עמוקה. נישב, נאכל. האבא יגיע תצחקי איתו. הוא איש טוב.
דנה מזילה ראש. היא מתיישבת, תופסת צלחת, אך לא מתחילה לאכול. הקומקום מתפזר בקול רם, כאילו מתרעם.
קצת אחר כך הן הולכות יחד לחפש את סתיו. ליאת נושאת כפפות ותרמוס של קמוצ’ה, דנה הולכת בתשתית, מחזיקה את זרועה. במעלית, בדרך חזרה, הן פוגשות את השכירה לינוי. היא מחייכת, ואז משחררת בטון הרגלי:
דנה, האקס שלך שוב עם אותה אישה בחנות? עם עגלה? והוא לא מגדל עם הילד בכלל, נכון?
ליאת לוחצת לשפתיה על חוט. היא לא מביטה בדנה, לא בלינוי.
לינו רק נאנחה דנה.
ומה? אני אומרת את האמת. כולם יודעים כבר.
בערב, כשליאת משטחת שמיכה מהארון ומסדרת את המיטה על הספה, היא נעצרת. היא מחזיקה את הכרית במשך זמן מה, ואז בלי להביט:
הוא הלך? איפה הבן שלי? מה קרה?
דנה עומדת בדלת המטבח. גב זקוף, ידיים על הקומקום.
שלושה חודשים לפני. אמר שהוא הולך לפגישה ולא חזר.
אליה?
דנה לא משיבה, רק מביטה בצד.
ליאת מתיישבת, משאירה את השמיכה לצידה, מניחה על הברכיים תיק, מוציאה עוגת קטנה מצופה פלסטיק.
איפה אפיתי במיוחד בשבילכן. הוא אמר שהכל אצלכן טוב אתם מתכננים ארבעה לים בקיץ הוא
פתאום היא מאבדת נשימה, כאילו רק עלתה במעלה מדרגה ארוכה. דנה מתקרבת, אך לא נוגעת. רק מניחה כוס תה ליד.
החדר שקט. מחוץ לחלון רועשת חשמלית ישנה. דנה עומדת ליד החלון, ליאת יושבת ללא תנועה. לכל אחת שקט משלה.
הדלת נפתחת בחליק של קולות פיטר תמיד סגר אותה בחוזקה, כאילו מזכיר את עצמו. הוא נכנס בחיוניות, בחליפה עם צווארון של פרווה, עם שקית מנדרינות ועם עיתון תחת השרשר.
היי, בננות! הבאתי בשר! מנדרינות מצפון, מתוקות כמו של ילדות.
הוא מוריד נעליו, תלוי את המעיל, חוצה למטבח. שם שלוש מבטים: מבט עייפי של דנה, מבט מודאג של ליאת, ובקצה מבט שמח של סתיו, שצבר קוביות והקפיץ אל פניו של סבא, תפס אותו בשרשרת כמו עץ, והחיל חייך.
למה שתקתם? פיטר תוהה. באיחור?
פבל החליטה ליאת, אך הקול קפץ. היא הסתכלה על דנה, כאילו מבקשת רשות.
פבל הלך, אמרה דנה בקול רגוע, כאילו חזרה על זה מאה פעמים. שלושה חודשים לפני.
השקית עם המנדרינות נחתה על השולחן ברעש רך. העיתון נופל אחריו. פיטר מתיישב, שותק, מביט בחלון כאילו מחפש תשובה.
מה עשיתן כאן? פתאום קרא בקול רם. אתה גרמת לו להיעלם, דנה. הלחצת, חצכת, כמו מסמר בעץ. הוא חזר הביתה כאילו לבודד!
פיטר, לחשה ליאת.
ומה, פיטר? הכל רך, והיום שלום! הרסת אותו הוא נענע את ידו. פגמת.
דנה לא ענתה. רק לקחה כוס, הוציאה אל הכיור, אך לא עזבה את החדר. היא עמדה גב אל גב, כאילו מתלבטת לעזוב או להישאר.
ליאת הייתה שקטה. פניה הפכו לחלות. היא קמה, ניגשה לפיטר, לחצה לו על הכתף. הוא הגיב באיטיות.
הוא אמר לי שהכל טוב אצלכם. סתיו בריא, דנה מצטיינת, מתכננים חופשה. אתה מבין שהוא שכח? קולה נשבר. למשהו. לאמא.
פיטר הרים עיניים, בפעם הראשונה לא ידע מה לומר.
ה חשבתי הוא נתקע. זה לא ילד. הוא מחליט בעצמו. אולי יש לו מישהי
הוא כבר עם מישהי, אמרה דנה מבלי להסתובב. היא במשרד, היא מדברת איתו במקלחת.
פיטר קם, הלך למרפסת, סגר את הדלת מאחוריו. סיגריה נדלקה בחשכת הערב, כמו מצפן. הוא לא מעשן כשיש נכדים, אבל עכשיו מדליק.
אחר כך אתקשר אליו, אמרה דנה. שיבין בעצמו.
ליאת לא השיבה. רק סגרה את עיניה.
במסך הטלפון שם פבל. צלצול. צלצול. קול עייף:
היי?
בואי עכשיו. אבא ואמא כאן. סתיו. צריך לדבר.
הפסקה. ארוכה. אחר כך בסדר. וצלצול.
דנה מביטה בחלון. מחוץ לזכוכית מישהו מנקה שלג מהכביש. לילה לבן. חורף שקט.
עשרים דקות אחרי, נפתח מנעול. פבל נכנס כמו בדירת שכנה. הוא לבש את אותו המעיל שנפלה מבוודו, שבו דנה פעם חילקה סיגריות וקבלות. שערו מעט פרוע, ריח של בושם זר. הוא עמד בפתחה.
שלום לכולם הוא אמר בחשש.
סתיו רץ, אך נעצר בחצי צעד. פבל ישב בחוסר נוחות, משוך אליו.
היי, חביבי. מה קורה?
אתה לא גר איתנו, אמר סתיו בלי טינה, כאילו עובדה.
פבל חיבק אותו, אך לא הרים את העיניים.
במטבח נשתמר השקט. פיטר יצא מהמרפסת, ריח עשן תפס אחריו. ליאת הביטה בבנה כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה.
אמרת לי היא התחילה. אמרת שהכל טוב. שדנה מצטיינת. שסתיו שמח. שקרת לי, פבל?
לא רציתי להציק לכם.
ואת? ליאת הצביעה על דנה. לא רצית להציק? או נוח לך פשוט להיעלם?
פיטר פתאום דבר, ברצינות:
למה קיבלת את אמך?
פבל ישב, הניח ידיים על השולחן, כאילו נכנע.
אין לי חובה כלפיכם. לא אליכם, ולא אליה. עזבתי כי לא רציתי לשקר. לא יכולתי להיות עם דנה. וגם לא איתכם.
עזבת כי לא יכולת להישאר ולדבר כמו גבר, ניתנה ליאת. בגידת לא רק אותה. גם אותנו. את עצמך.
דנה יושבה בפינה, בשקט. כאילו כבר ידעה הכל.
ליאת נגשה לבנה, נגעת בכתפו. כף ידה רועדת.
היית טוב יותר, פבל. אני זוכרת אותך שונה.
הוא לא השיב. רק סגר את עיניו.
סתיו שוב הציץ למטבח. הפעם לא ברחף, רק עמד בדלת וצפה.
פבל קם, הצעד לאחור, הביט בכולם. פניו התקשותו, כמו מסכה שהתקפאה. הוא הסתובב ויצא, דוחף את הדלת לא בקול רם, אבל בבירור. כמו נקודה בסוף פרק.
בבוקר, מאחורי החלון אור מעורפל ושלג רך על חצרת החלון. פיטר קורא שוב בעיתון, סתיו אוכל קוואקר, ליאת מסדרת משהו במטבח, ודנה עומדת ליד החלון.
דנה הישרנה, קולה קיבלה עוצמה:
אני יכולה לאסוף את כל המכשירים שנתתם לי מיקרוגל, סיר לחץ, קומקום. קחו אותם אם תרצו. אני עדיין מתכננת לשפץ. שינוי לא יפריע. רק נראה לי נכון לנקות הכל מהבסיס.
ליאת הפנתה בגזה:
את רוצח? בבוקר רק התחיל, ואת כבר מדברת על רכוש. אין לנו מה לחלק. אנחנו לא קברנים. אנחנו צריכים להתנצל, ולא לאסוף מכשירים.
סתיו באותו רגע יושב על הרצפה, משחק במכוניות על השטיח. הוא פונה:
סבתא, האם האבא יבוא?
ליאת מביטה בו, נאנחת עמוק, יושבת לצידו ומלטפת בראשו.
יבוא, סתיו. רק אחרי. רוצה סדרה?
הוא מהנהן.
דנה עומדת בחזית הדלת. אין דמעות, אין כעס. רק חוסר שמיעה פנימי, כמו אחרי רעש חזק כשקול נעלם והשקט נשאר באוזניים.
הקומקום מצפצף, קולו כמוזיקת רקע לשתיקה שלהם. היום רק התחיל יום רגיל, אבל עם תחושה שהכל מתחיל מחדש.
הייתה ריח סבון ואוויר יבש. ליאת הייתה במקלחת, רוקצת את הכיור לאט, כמו מדיטציה. דנה נכנסה רצתה לקחת מגבת, אך נעצרה.
תשאירי, אמרה ליאת מבלי להסתובב. אני עצמי.
דנה לא הגיבה. היא לקחה מגבת והניחה ליד. עמדָה רגע.
לא כעסתי עליכן, היא אמרה לבסוף. פשוט עייפה מניסיונות להסביר שלא אשמתי לבד.
ליאת הוחתה על קצה הכיור, נענפה:
גם אני כעסתי. על עצמי. שלא שמתי לב. שלא רציתי לראות. חשבתי שיש לכם הכול אהבה, משפחה, אושר. אני סיפרתי לכולם כך.
דנה הנהנה. הן עמדו במקלחת הצר שתי נשים, קשורות לבן, לבית, לעבר.
סליחה, לחנה ליאת. על הכול. חשבתי שגרמת לי שלא תפסיק. אבל כשראיתי אותך הבנתי שאת תפסקת את כולם, אפילו כשלא היה צורך.
דנה ישבה על קצה האמבטיה, בקול רך:
אחזיק את עצמי. רק את עצמי. יותר מאף אחד אחר.
ברור של סתיו קראה: אמא, איפה גרבי הכרישים? וקול של משהו נפל.
ואתו, הוסיפה דנה. אחזיק אותו קצת יותר.
הן חייכו. לא מבולבלות, אלא באופן נשי עייף וכנה.
מאוחר יותר, בפתח, חיבוק ארוך. פיטר עומד ליד, מקפץ בעצבנות.
גם אני טועה, הוא מבצק. אנחנו גברים לא לומדים לדבר. לא בילדות ולא במבוגרים.
למדו, אומרת דנה. עד שיש מישהו לדבר איתו.
הוא הנהן.
סתיו קפץ, נעל את נעליו (קצת לא תואמות) ורץ במדרגות למעלה.
נקרא לך אחר כך, אמרה ליאת. או תזמין אותנו. אנחנו כבר משפחה, לאן נלך?
דנה הנהנה. חיבקה.
הדירה כמעט ריקה. ריהוט מינימלי, קופסאות קירות, על חלון רק כוס קפה. דנה הניחה כפית, מילאה במים רותחים, פתחו את החלון. נשימה של קרירות ותחושה של רענון.
סתיו ישב על הרצפה, צייר שמיים בעיפרון ירוק.
למה לא כחול?
כי האביב יהיה ירוק, הואוהיום, אחרי כל השטחים, רק קרן השמש הקטנה על החלון מזכירה לכולם שהחיים ממשיכים.
